קסבר [סבור הוא] שמגדף האמור בתורה "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, ל), ולא ברור מה משמע מגדף ואם הכוונה לחטא מסוים או לכל עבירה שבמזיד. ולדעת רבי: מגדף זה היינו [זהו] מברך (בלשון נקיה, כלומר: מקלל) השם. וכתיב [ונאמר] במברך את השם: "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו) ואם כן נאמר במגדף "ונשא חטאו" וכוונתו כפי המבואר בפסוק המקביל — לכרת.

וגמר האי [ולמד את המקרא הזה] "נשא חטאו" דהכא [הנאמר כאן] במי שלא עשה פסח, מ" נשא חטאו" דהתם [שנאמר שם]. ולכן, מה להלן במגדף הכוונה לעונש כרת, אף כאן נמי [גם כן] במי שלא עשה פסח "חטאו" פירושו עונש כרת, זוהי שיטת רבי.

ואילו ר' נתן סבר שיש להבין את הכתוב באופן אחר: מה שנאמר "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו" (במדבר ט, יג) דהאי [שאותו] "כי" שנאמר בפסוק זה לשון דהא [שהרי] הוא שהמלה כי משמשת בכמה משמעויות ואחת מהן בתור דהא = שהרי, והכי קאמר רחמנא [וכך אמר, יש להבין את מה שאמרה התורה] "כי את קרבן ה' לא הקריב" דהא [שהרי] את "קרבן ה' לא הקריב במעדו" כלומר בפסח ראשון, ודינו כרת.

ושואלים: אם כן, האי [אותו] קטע מהפסוק שנאמר בו "חטאו ישא" מאי עביד ליה [מה עושה לו כיצד יבין אותו]? ומשיבים: סבר ר' נתן כי מגדף לאו היינו [אינו] מברך את השם אלא מזמר ומשורר לעבודה זרה, ואם כן לא נתברר במפורש עונשו בידי שמים של מקלל ה', וגמר [ולמד] בגזירה שוה האי "חטאו" דהתם [אותו מילה "ונשא חטאו" האמור שם] במברך ה' מהאי "חטאו" דהכא [מ"חטאו" זה הכתוב כאן] בפסח, מה "חטאו" האמור הכא [כאן] בפסח לדברי ר' נתן הוא עונש כרת, אף התם [שם] במגדף "ונשא את חטאו" הכוונה היא לעונש כרת.

ור' חנניא בן עקביא סבר: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" ומשמעות המילה "כי" לדבריו היא "או" כשיטת רבי, אולם לשיטתו יש לפרש את דברי הפסוק כך: "כי" כלומר אי [אם] "קרבן ה' לא הקריב במועדו" ומתי — אף בפסח שני — חייב כרת.

ושואלים: והאי [וזה הכתוב] "חטאו ישא" מאי עביד ליה [מה עושה בו כיצד יבין אותו]? ומשיבים: כדאמרן [כפי שאמרנו] וכדברי ר' נתן שבא ללמד לענין מברך השם.

הלכך [לכן], המסקנות המעשיות מן המחלוקת אלו הן: מי שהזיד בזה ובזה שהזיד ולא עשה לא פסח ראשון ולא פסח שני — דברי הכל חייב כרת, שגג בזה ובזה — דברי הכל פטור.

הזיד בראשון ושגג בשני לשיטת רבי ור' נתן — מחייבי [מחייבים] אותו כרת, שהרי בפסח ראשון הזיד ולא תיקן בפסח שני, ואילו לר' חנניא בן עקביא פטור שלשיטתו אין חייב אלא מי שהזיד בשניהם.

שגג בראשון והזיד בשני, לשיטת רבי הרי חייב, שהרי לדעתו פסח שני הוא רגל לעצמו, ומי שלא עשה את הראשון חייב לעשות את השני. ואילו לר' נתן ולר' חנניא בן עקביא שאין השני אלא מילואים של הראשון, כיון שבראשון לא נתחייב (שהרי היה שוגג) גם על השני פטור.

א משנה איזו היא דרך רחוקה האמורה בתורה שהמצוי בה פטור מלהקריב בפסח ראשון כשנמצא מן העיר מודיעים ולחוץ וכמדתה כשיעור מרחק זה מירושלים לכל רוח, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: מאיסקופת (מפתן) העזרה ולחוץ זוהי דרך רחוקה שמי שנמצא בשעת שחיטה מחוץ לעזרה פטור מפסח ראשון. אמר ליה [לו] ר' יוסי: לפיכך נקוד בתורה על "ה'" במלה "רחוקה" כדי לומר שיש לצמצם את הוראת המלה ולהבין לא מפני שרחוק ודאי אלא אפילו מאיסקופת העזרה ולחוץ.

ב גמרא אמר עולא: המרחק מן העיר מודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא [הוא]. סבר לה [סבור הוא] כי הא [כשיטה זו] שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום בינוני — עשרה פרסאות שהם ארבעים מיל וחלוקת הזמנים: מעלות השחר ועד הנץ החמה הולך הוא מרחק של חמשת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים מהלך חמשת מילין, פשו לה תלתין [נשארו להם שלשים] מיל שהולך במשך היום עצמו, חמיסר מצפרא לפלגא דיומא [חמשה עשר מילין מהבוקר עד חצי היום] וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא [וחמשה עשר מילין מחצי היום לערב].

ומסבירים: כי עולא לטעמיה [לטעמו לשיטתו] שאמר עולא: אי זה הוא דרך רחוקה — כל שאין יכול ליכנס למקדש בשעת שחיטה. וחיוב שחיטת הפסח מאימתי הוא מתחיל — מחצות היום ואילך ולכן אם הוא נמצא בזמן שחיטת הפסח במרחק של חמשה עשר מיל מירושלים, הרי הוא בדרך רחוקה לפי שאינו יכול להגיע לירושלים עד תום זמן שחיטה, והריהו דחוי מן הקרבן.

באותו ענין דנים, אמר מר [החכם] מעלות השחר עד הנץ החמה מהלך חמשת מילין, מנא לן [מנין לנו] דבר זה? דכתיב [שנאמר]: "וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמור קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר" (בראשית יט, טו) וכתיב [ונאמר]: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה" (בראשית יט, כג) הרי שמעלות השחר עד הנץ החמה (זמן יציאת השמש) הוא המהלך מסדום לצוער. ואמר ר' חנינא: לדידי חזי לי ההוא אתרא [אני ראיתי אותו מקום] והויא [והוא] מרחק של חמשה מילין ואפשר איפוא ללמוד מן הכתובים שיעור זמן זה.

ג גופא [לגופו של ענין שהזכרנו] בקביעת דרך רחוקה אמר עולא: איזה הוא דרך רחוקה — כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה לעזרה. ורב יהודה אמר: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה לירושלים שרחוק עד כדי כך שלא יוכל להגיע לעיר עד סוף זמן אכילה בחצות הלילה.

אמר ליה [לו] רבה לעולא: לדידך קשיא [לשיטתך קשה] ולשיטת ר' יהודה קשיא [קשה]. לדידך קשיא [לשיטתך קשה], שאמרת כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, והא [והרי] טמא שרץ שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה מפני טומאתו וקאמרת [ואומר אתה] כי שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אף שבשעת שחיטה עדיין טמא הוא ולא יטהר אלא בערב, בשעת אכילה.

ואף לרב יהודה קשיא [קשה], שאמר: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה, והא [והרי] טמא שרץ שיכול ליכנס בשעת אכילה וקאמר [ואמר] הוא עצמו היפך שיטתו: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף כי יכול הוא להטהר בשעת אכילה!

אמר ליה [לו] עולא: לא לדידי קשיא [לא לשיטתי קשה] ולא לשיטת רב יהודה קשיא [קשה]. לדידי לא קשיא [לשיטתי אינו קשה] משום שאני סבור כי דרך רחוקה נאמרה רק לטהור ואין שיקול של דרך רחוקה לטמא, וכל שהוא רחוק כעת נדחה מיד מחובת הפסח ואין דנים בו אם יוכל להטהר ולאכול לאחר מכן.