אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק [היכן שכאשר אתה נוטל את הפרי אין הענף חוזר ומוציא פירות], בכגון זה לא מברכינן עליה [מברכים אנו עליו] "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".

א ועוד שנינו במשנה שעל כולן אם אמר "שהכל נהיה בדברו "— יצא. בפירושה המדוייק של המשנה אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים. רב הונא אמר שדין זה הוא חוץ מן הפת ומן היין, שמכיון שיש להם ברכה מיוחדת אין יוצאים ידי חובה אם מברכים עליהם את הברכה הכללית "שהכל". ור' יוחנן אמר שאפילו בפת ויין יוצא ידי חובתו בברכת "שהכל".

ומעירים: נימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים] אחרת בנושא זה. ששנינו בתוספתא: מי שראה פת ואמר: "כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה" — יצא ידי חובת ברכה. ראה תאנה ואמר "כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה" — יצא ידי חובתו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות — לא יצא ידי חובתו. ואם כן נימא [נאמר] שרב הונא שאמר שהמברך על הפת או על היין "שהכל" לא יצא, הוא הולך בשיטת ר' יוסי, ור' יוחנן שאמר שאפשר לברך אף על הפת והיין "שהכל", הוא הולך בשיטת ר' מאיר?!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי אפילו לשיטת ר' מאיר אמרתי כן, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר כך, התם [שם] להתיר את שינוי נוסח הברכה הקבוע, אלא היכא דקא מדכר [היכן שהוא, המברך, מזכיר] את שמיה של הפת במפורש בברכתו, אבל היכא דלא קא מדכר [שאינו מזכיר] את שמיה של הפת אפילו ר' מאיר מודה, שאינו יוצא ידי חובתו,

ור' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאמרתי], דברי מכוונים, אפילו לשיטת ר' יוסי, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם] שאינו יוצא ידי חובתו כאשר משנה מנוסח הברכה הקבוע אלא משום דקאמר [שהוא אומר] ברכה שלא תקינו רבנן [תקנו חכמים], אבל אם אמר ברכת "שהכל נהיה בדברו" דתקינו רבנן [שתקנו חכמים], בכגון זה אפילו ר' יוסי מודה שיוצא בדיעבד ידי חובת ברכה.

ב בענין ברכות שלא כמטבע שטבעו חכמים, מסופר כי בנימין רעיא [הרועה] כרך ריפתא, ואמר [היה אוכל לחם, ואומר] אחר כך: "בריך מריה דהאי פיתא" ["ברוך אדונו של לחם זה"]. ועל כך אמר רב שיצא בכך ידי חובת ברכה. ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב עצמו שכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה נחשבת כברכה! ומתקנים שאמר בלשון זו: "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא" ["ברוך ה' אדונו של הלחם הזה"].

ושוב שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיברך האוכל שלש ברכות בברכת המזון, וכיצד יצא ידי חובה במשפט אחד זה? ומסבירים מאי [מהו] "יצא" דקאמר [שאמר] רב — נמי [גם כן] שיצא ידי חובת ברכה ראשונה משלוש ברכות המזון, אבל צריך לברך עוד שתי ברכוה אחרות.

על כך שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? ומשיבים: אף על גב [אף על פי] שאמרה לברכה זו בלשון חול ולא בלשון הקודש (עברית), יצא ידי חובתו.

ואולם גם דבר זה קשה שכן כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנה במסכת סוטה: ואלו הדברים הנאמרים בכל לשון שהאדם האומרם יוכל להבינם: פרשת השבעתה של הסוטה, הוידוי על המעשר כאשר אומר בעל הבית שנתן את כל התרומות והמעשרות כראוי, קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון. ומאחר שמפורש שברכת המזון יכולה להיאמר בכל שפה, מה חידש איפוא רב? ומשיבים: אצטריך [צריך] שיאמר רב את פסקו לגבי בנימין הרועה, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלו], ההיתר לברך בכל שפה, הוא דווקא כאשר המברך אמרה לברכה זו בלשון חול, כי היכי דתקינו רבנן [כמו, באותו נוסח שתקנו חכמים] בלשון קדש, אבל כאשר לא אמרה לברכה זו בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן [כמו שתקנו חכמים] בלשון קדש, אימא [הייתי אומר] שלא יצא ידי חובתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שבדיעבד לא רק השפה אינה מעכבת, אלא אף לא הנוסח.

ג עתה דנים גופא [לגופם] של הדברים שאמר רב שבכל ברכה צריכה להיות הזכרת שם ה', ולצורך זה מביאים את המחלוקת היסודית בענין זה. אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם — אינה נחשבת לברכה. ור' יוחנן אמר: כל ברכה שאין מוזכרת בה מלכות ה' אינה ברכה. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של רב מסתברא [מסתבר] לומר, דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: כאשר אומר אדם בוידוי המעשר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (דברים כו, יג) כוונת הדברים: "לא עברתי" משמעו — לא נמנעתי מלברכך, "ולא שכחתי" — מלהזכיר שמך ה' עליו. ואילו מלכות לא קתני [שנה], שלא הזכירה הברייתא שיש גם להזכיר את מלכות ה'.

ור' יוחנן תני [היה שונה] את התוספתא בלשון אחרת: "ולא שכחתי" — מלהזכיר שמך ומלכותך עליו, ומלשון זו משמע שיש להזכיר בנוסח זה גם את מלכות ה'.

ד משנה ועל כל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר האוכלו "שהכל נהיה בדברו". ועל החומץ (יין שהחמיץ והתקלקל) ועל הנובלות (תמרים שהתקלקלו), ועל הגובאי (חגבים, ארבה) אומר "שהכל נהיה בדברו". ר' יהודה חולק ואומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו כלל אם אוכלו, וכל אלה אינם באים כשהשנים והזמנים כתיקנם, והריהם בכלל מין קללה.

בעיה אחרת היא מה לברך אם היו לפניו מינין הרבה לאכול, איזה מהם יש להקדים בברכה, ר' יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה, שהוא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל — עליו הוא מקדים ומברך. וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר "שהכל נהיה בדברו", וכן על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר "שהכל". וכן לא רק על דברים שמקורם בבעלי חיים, אלא אף על הפת שעפשה (התעפשה), ועל היין שהקרים (החמיץ קצת), ועל התבשיל שעבר צורתו (התקלקל טעמו) אומר "שהכל". שמאחר שנתקלקלו במקצת, אין לברך עוד עליהם את ברכתם המיוחדת. וכן על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר "שהכל". על כך שואלים: למימרא [האם נאמר] שהכמהין ופטריות לאו [לא] גדולי קרקע נינהו [הם]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] הנודר שלא לאכול מפירות הארץ — אסור לו לאכול את כל הפירות הארץ, ואולם הוא מותר בכמהין ופטריות. אך אם אמר "כל גדולי קרקע אסורים עלי" — אסור אף בכמהין ופטריות. הרי שהפטריות נחשבים כגידולי קרקע!

אמר אביי: מירבא רבו מארעא, מינקי לא ינקי מארעא [לגדול, הם גדלים מן הארץ, ואולם לינוק הם לא יונקים מן הארץ]

על כך מקשים: וכי משום מה יהיה הבדל זה חשוב, והא [והרי] רק "על דבר שאין גדולו מן הארץ" קתני [שנינו] במפורש שברכתו "שהכל", ואף לדעת אביי פטריות גידולן מן הארץ! ומתרצים: תני [שנה] וגרוס בלשון זו: על דבר שאינו יונק מן הארץ אומר "שהכל", ולכן מברכים אף על הפטריות "שהכל".

ו שנינו במשנה שעל הנובלות מברכים "שהכל". ושואלים: מאי [מה הן] נובלות? ומשיבים שנחלקו בכך האמוראים ר' זירא ור' אילעא. חד [אחד מהם] אמר שהכוונה היא בושלי כמרא [שרופי החמה], תמרים שנתבשלו לפני זמנם בשל השרב. וחד [ואחד מהם] אמר שהם תמרי דזיקא [תמרים של רוח], שנפלו ברוח מן העץ.

תנן [שנינו במשנתנו] בהמשך הדברים שר' יהודה חולק ואומר שכל דבר שהוא מין קללה אין מברכין עליו אם אוכלו. ומעתה בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי חמה], היינו דקרי ליה [זהו הטעם שהוא קורא להם] "מין קללה", אלא למאן דאמר תמרי דזיקא [לדעת מי שאומר כי הם תמרים שהרוח משירה] מאי [מהו] הטעם שדבר זה נקרא מין קללה? שהרי תמרים אלה שנפלו מן העץ בעצמם, אינם גרועים מתמרים אחרים!

ומתרצים: דברי ר' יהודה היו אשארא [על השאר], על החומץ והגובאי, אך לא על הנובלות.

איכא דאמרי [יש אומרים] קושיא מעין זו באופן אחר: בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי חמה], היינו דמברכינן עלייהו [זהו הטעם שמברכים אנו עליהם] "שהכל", לפי שטיבם פחות. אלא למאן דאמר תמרי דזיקא [לדעת מי שאומר כי הם תמרים שהרוח משירה] האם "שהכל" צריכים לברך עליהם? הלא "בורא פרי העץ" מבעי ליה לברוכי [יש לו לאוכל לברך] עליהם!

אלא יש להסיק כי בפירוש נובלות סתמא [סתם] כולי עלמא לא פליגי דבושלי כמרא נינהו [הכל אינם חלוקים ששרופי חמה הם], כי פליגי [כאשר הם חולקים] הרי זה בפירוש נובלות תמרה. דתנן [שכן שנינו במשנה] בדיני דמאי: אף על פי שסתם פירות הבאים לידו של אדם מידי עם הארץ (דמאי) צריך לעשר אותם מחשש שמא לא עישר אותם עם הארץ, מכל מקום פירות מסויימים שהם פחותים בטיבם הריהם הקלין שבדמאי ואין צורך לעשרם. ואלו הם: השיתין, והרימין, והעוזרדין, בנות שוח, ובנות שקמה, וגופנין, ונצפה, ונובלות תמרה. בראשונה מפרשים מה הם האילנות שהוזכרו כאן.

השיתין אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן שהם מין ממיני התאנים. רימין — הם הפירות הנקראים כנדי. העוזרדין — הם הפירות הנקראים טולשי. בנות שוח, אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן שהם תאיני חיורתא [תאנים לבנות]. בנות שקמה. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן שהם דובלי, פירות עץ השקמה. גופנין — הם שילהי גופני [סוף ענבי הגפן], הענבים האחרונים הנשארים בדרך כלל בוסר. נצפה — הוא פרחה, פרי הצלף. ובפירוש נובלות תמרה נחלקו ר' אילעא ור' זירא, חד [אחד מהם] אמר שהכוונה היא בושלי כמרא [שרופי החמה], וחד [ואחד מהם] אמר שהם תמרי דזיקא [תמרים של רוח].

אף כאן מקשים: בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי החמה] היינו דקתני [זהו הטעם ששנינו] שהם הקלין שבדמאי, כלומר, שרק ספיקן (אם לא היה ברור לו שנתעשרו) הוא שפטור מלעשר שנית, הא [הרי] את ודאן, כשיודע הוא בוודאי שלא נתעשרו — חייב להפריש מהם מעשר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי תמרי דזיקא [תמרים שהשירה אותם הרוח] קשה: האם ודאן צריך להיות חייב, והרי הפקרא נינהו [הפקר הם] ואין מפרישים מעשר מדבר שהופקר!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה המיוחד כשאסף אדם את התמרים הללו שהשירה הרוח ועשאן ערמה אחת כעין גורן. שאמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: אף מתנות העניים כגון הלקט והשכחה והפאה שהם פטורים מן המעשר, אם עשאן העני גורן — הוקבעו מדברי חכמים שתחול עליהם חובת מעשר. ובמקרה כזה רק הדמאי פטור מלעשרו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שהדיון היה בנושא זה: