הייתי מבין כי בכך אשמעינן טעמא [השמיע לנו טעם] הפסוק "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", ואשמעינן דהלכתא כרבנן [והשמיע לנו שהלכה כחכמים]. אלא כשאמר בלשון "מוציא" אם כן מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? שהרי הכל מודים שיוצא ידי חובה כשאומר "מוציא". ומסבירים: ואיהו דעבד [והוא, בר רב זביד, שעשה] כן מפני שרצה לאפוקי נפשיה מפלוגתא [להוציא עצמו מן המחלוקת], והעדיף לברך בלשון הראויה לדעת הכל, ולא להשמיע חידוש שאינו מוסכם על הכל.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שיש לומר "המוציא לחם מן הארץ", דקיימא לן כרבנן [שכן מוחזק לנו כשיטת חכמים], דאמרי [האומרים] כי לשון זו לשון דאפיק שהוציא] משמע.

א שנינו במשנה שעל הירקות אומר ברכת "בורא פרי האדמה". ומעירים: קתני [שנה] ירקות דומיא [בדומה] לפת לחם, ומהשוואה זו יש ללמוד: מה פת היא דבר מאכל שנשתנה על ידי האור (אש), כלומר, שהגיע למצבו הנוכחי על ידי אפיה באש, אף ירקות נמי [גם כן] ברכתם "בורא פרי האדמה" גם באופן שנשתנו על ידי האור, ולא רק ירקות חיים. אמר רבנאי משמיה [בשמו] של אביי: זאת אומרת כי שלקות (ירקות שנתבשלו) מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". ממאי [ממה] למד אתה כן? — מדקתני [ממה ששנה] ירקות דומיא [בדומה] לפת.

וכן דרש רב חסדא משום (בשם) רבינו, אשר בדרך אגב מעירים: ומנו [ומיהו] — רב, שלקות מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". ואילו רבותינו היורדין מארץ ישראל, ששוב מעירים בדרך הסבר: ומנו [ומיהו] החכם שכך כינויו — עולא משמיה [בשמו] של ר' יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו", לפי שלאחר שליקתם פסקו להיות ירקות באותו טיב כמקודם. ורב חיסדא מדעת עצמו אמר, ואני אומר שיש לקבוע שיטה ממוצעת: כל ירק שתחלתו, כלומר, בעודנו חי מברכים עליו "בורא פרי האדמה", שהוא ראוי כבר לאכילה, אם שלקו מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", כי שליקתו פוגמת בטיבו. וכל וירק שתחלתו היתה ראויה רק לברכה "שהכל נהיה בדברו", שאין רגילים לאוכלו חי, וכשמבשלים אותו זו דרך אכילתו הרגילה, אם שלקו צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה".

ושואלים: בשלמא [נניח] כל שתחלתו ברכתו "שהכל נהיה בדברו" וכאשר שלקו ברכתו "בורא פרי האדמה", שיש ירק שנעשה טוב יותר על ידי הבישול ובעודו חי אי אפשר כמעט לאוכלו, משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא [מוצא אתה אותה דוגמא בכרוב בסלקא ובדלעת], אלא כל ירק שתחלתו ברכתו "בורא פרי האדמה", וכאשר שלקו ברכתו "שהכל", משום שהירק מתקלקל על ידי הבישול היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו]? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה [מוצא אתה אותה] דוגמא לכך בתומי וכרתי [בשומים וכרישים].

ב דרש רב נחמן משום (בשם) רבינו, ומנו [ומיהו] — שמואל: שלקות (ירקות מבושלים) מברכין עליהם "בורא פרי האדמה". וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו [ומיהו] — עולא משמיה [משמו] של ר' יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו".

ועל כך העיר רב נחמן: ואני אומר כי כבר במחלוקת תנאים היא שנויה, ותלויה בה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בענין דיני מצה בפסח: יוצאין למצות מצה ברקיק השרוי במים או ברקיק המבושל כל עוד לא נמוח במים, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי אומר שיוצאים אמנם ידי חובת מצה ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נמוח. ומסיק רב נחמן שמחלוקת זו ביחס למצה המבושלת משקפת מחלוקת בדבר בישול בכלל אם הוא מוריד מטעמו של הדבר המבושל או לא.

שיטה זו נדחית בגמרא: ולא היא, דבר זה אינו נכון, אלא דכולי עלמא [לדעת הכל] שלקות מברכין עליהן "בורא פרי האדמה", ואולם עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם] הלכה זו שיוצא ידי חובת מצה רק בשרוי ולא במבושל, אלא משום דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה ברקיק המבושל טעם מצה, וליכא [ואין] בו, אבל הכא [כאן] בירקות מבושלים אפילו ר' יוסי מודה שהבישול אינו פוגמם.

ג מקודם נזכרו דברי עולא בשם ר' יוחנן ועתה מביאים את המקורות לדברי ר' יוחנן. והיו כאן שתי מסורות: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שלקות מברכין עליהם "בורא פרי האדמה", ואילו ר' בנימין בר יפת אמר ר' יוחנן: שלקות מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו". על כך אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה [את שיבושו, טעותו] כשיטת ר' בנימין בר יפת, שהרי עולא מסר בבבל את דברי ר' יוחנן כגירסת ר' בנימין בר יפת, ובניגוד לדעת חכמי בבל.

ועל דרכו זו של עולא עוד תהי [תהה] בה ר' זירא: וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא, כלומר, כיצד אפשר היה בכלל להשוות בין ר' בנימין בר יפת לבין ר' חייא בר אבא? שהרי ר' חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא [היה מדייק ולומד הלכה] מר' יוחנן רביה [רבו] ור' בנימין בר יפת לא דייק [היה מדייק]. ועוד, ר' חייא בר אבא כל תלתין יומין [שלושים יום] היה מהדר תלמודיה קמיה [חוזר על תלמודו לפני] ר' יוחנן רביה [רבו] ור' בנימין בר יפת לא מהדר [היה חוזר]. ועוד, בר מן דין ובר מן דין [חוץ מזה וחוץ מזה], מלבד נימוקים אלה של ההבדל בין תלמיד חכם דייקן כר' חייא בר אבא לבין ר' בנימין בר יפת, אפשר להביא ראיה גם ממנהגיו של ר' יוחנן, שכן ההוא תורמסא דשלקי ליה [אותו תורמוס שמבשלים אותו] שבע זמנין [פעמים] בקדרה ואכלי ליה [ואוכלים אותו] בקנוח סעודה. אתו [באו] ושאלו לר' יוחנן מהו ברכתו, ואמר להו [להם] שמברכין עלויה [עליו] "בורא פרי האדמה", הרי שעל ירקות שלוקים מברכים ברכה זו.

ועוד, הרי אמר ר' חייא בר אבא: אני עצמי ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח, ולפי ההלכה מלוח הריהו כמבושל, ובריך [וברך] עליו תחלה וסוף, לפניו ולאחריו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי שלקות במילתייהו קיימי [בדברם, במקומם הם עומדים] ואין הבישול פוגם בטיבם, ודאי בתחלה היה מברך עליו "בורא פרי העץ", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש, כדרך שמברכים על כל אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אלא אי [אם] אמרת כי השלקות לאו במילתייהו קיימי [לא במקומם הם עומדים], בשלמא [נניח] כי בתחלה מברך עליו, על הזית, "שהכל נהיה בדברו", אלא לבסוף מאי [מה] הוא מברך? שלפי כמה שיטות דבר שמברכים עליו מתחילה "שהכל" — אין אחריו ברכה אחרונה!

ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] סבור ר' יוחנן שדבר שמברכים עליו מתחילה "שהכל" יש לברך לאחריו "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא".

על שיטה זו שירקות שלוקים דינם כירקות חיים לענין ברכה מתיב [מקשה] ר' יצחק בר שמואל ממה ששנינו בברייתא הדנה בהלכות אכילת מרור בפסח: ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו למצות מרור בפסח — יוצא גם בהן וגם בקלח (בענף) שלהן, אבל אינו יוצא בהם לא אם היו כבושין, ולא שלוקין ולא מבושלין. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי במילתייהו קאי [בדברם, במקומם הם עומדים] אם כן שלוקין אמאי [מדוע] לא יהיו כשרים לצורך מרור?

ומשיבים: שאני התם, דבעינן [שונה שם, שאנו צריכים] שיהיה בהם טעם מרור, וליכא [ואין], שבדין מרור איננו מתחשבים בטיבם של הירקות, אלא בטעם המרירות שבהם, והוא עובר כתוצאה מהבישול, ואולם אין מכך ראיה כללית שהבישול פוגם את הירקות.

ד כבר סופר שר' יוחנן ברך על זית מלוח, ועל כן אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: ר' יוחנן היכי [איך] היה מברך על זית מליח? והלא כיון דשקילא לגרעיניה [שניטל גרעינו]