שכך שנינו בה: לפי שמצינו (מצאנו) בפרשת נדרים "איש כי יפליא לנדור" (במדבר ו, ב) שהשוה הכתוב דינו של הקטן (המופלא הסמוך לאיש) כגדול, לענין זדון שבועה (שעבר על שבועתו במזיד), ולענין איסר (דבר שאסר על עצמו, שייחשב איסור עליו), ולענין איסור "בל (לא) יחל דברו" (שם ל, ב), יכול מעתה יהא קטן זה אף חייב על המעילה בהקדשו (כגון זה שאכל את הקדשו) קרבן, כגדול?

תלמוד לומר בדין הנדרים "זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה" (שם ל, ב—ג), ללמדנו שרק לענין זה דין המופלא הסמוך לאיש כדינו של האיש, ולא להתחייב קרבן על מעילתו.

ויש לדייק בדברים: קתני מיהת [על כל פנים שנה] בברייתא זו שהמופלא הסמוך לאיש הריהו כגדול לענין איסור ולענין "בל (לא) יחל דברו", והריהו חייב עליהם, והרי זה כשיטת רב הונא שלוקה על אכילת הקדשו. ודוחים: אימא [אמור] כך בדברי הברייתא הזו, ששווה הקטן לגדול לאיסור "בל (לא) יחל דברו" ולא לקרבן.

ותוהים על דחייה זו: וכי יש לשנות בברייתא איסור "בל (לא) יחל", והרי מה נפשך [רצונך], אי [אם] דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה] — מילקא נמי לילקי [ללקות גם ילקה]. ואי [ואם] דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא לאו דאורייתא [לא מן התורה] אלא מדברי חכמים — איסור נמי ליכא [איסור גם כן אין]! ומשיבים: כוונת הדברים שאין האיסור חל על הקטן עצמו, אלא לאותן המוזהרים עליו (המופקדים עליו להפרישו מאכילת דברים אסורים).

ואומרים: שמע מינה [ממנה, מהלכה זו ששנינו] ראיה למחלוקת חכמים זו, ששנינו אם קטן אוכל בשר נבלות (דבר האסור באכילה) — בית דין מצווין עליו להפרישו. ומכאן למדים שמצווים להפרישו מדבר האסור באכילה, כגון הקדשו. ודוחים: אין להביא מכאן ראיה לשיטה זו, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שהקדיש הוא המופלא הסמוך לאיש, ואכלו אחרים את הקדשו, שהם לוקים על הקדשו זה, ואולם אם הוא אכל אינו לוקה.

ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] הקדיש הוא, ואכלו אחרים — לוקין, אלא למאן דאמר [למי שאומר] אין לוקין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאיתמר [שכן נאמר], שנחלקו חכמים בדינו של מי שהקדיש הוא ואכלו אחרים. רב כהנא אמר: אין לוקין, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו [שאמרו שניהם]: לוקין!

ומשיבים: לשיטת הסובר שאין האחרים לוקים על הקדשו של המופלא הסמוך לאיש, כוונתו שאין לוקים מן התורה, ואולם הריהם לוקים מדרבנן [מדברי חכמים], וקרא [והמקרא] שהובא בברייתא ("שהשווה הכתוב הקטן כגדול") הריהו אסמכתא בעלמא [סמך בלבד].

א למעלה הובא שנחלקו חכמים בדין אחרים שאכלו מה שהקדיש המופלא הסמוך לאיש, ומעתה דנים בה לגופא [עצמה]. למדנו בדין המופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים את הקדשו, שרב כהנא אמר: אין לוקין, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לוקין. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן וריש לקיש, סבור] כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו דאורייתא [מן התורה], ולכן לוקים אחרים על הקדשו. ומר סבר [וחכם זה, רב כהנא סבור] כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו מדרבנן [מדברי חכמים], ולכן אין אחרים לוקים על הקדשו.

מתיב [מקשה] רב ירמיה: הקטנה שהיא יתומה מאביה, שהשיאוה אמה ואחיה לפי תקנת חכמים, שנדרה — בעלה מפר לה, כדינו של כל בעל, אף שאין הנישואין הללו אלא מתקנת חכמים. ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה נוח, מובן, אם אומר אתה] שדין המופלא הסמוך לאיש הריהו דרבנן [מדברי חכמים], אפשר איפוא לומר כי אתו [באו] נשואין שתוקפם דרבנן [מדברי חכמים] ומבטלי נדרא [ומבטלים נדר] שתוקפו דרבנן [מדברי חכמים]. אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה שתוקף הנדר במופלא הסמוך לאיש מן התורה], וכי אתו [באו] נשואין שתוקפם דרבנן [מדברי חכמים] ומבטלי נדרא [ומבטלים נדר] שתוקפו דאורייתא [מן התורה]?

אמר רב יהודה, אמר שמואל: בעלה מפר לה ממה נפשך (מכל צד שתרצה), שכן אי [אם] תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא רק דרבנן [מדברי חכמים] — הרי גם תוקף נשואיה רק דרבנן [מדברי חכמים] הוא. אי [אם] תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה] והריהו עובר על איסור תורה — הרי בכלל קטן אוכל נבלות הוא, ובכגון זה אין בית דין מצווין עליו להפרישו.

ושואלים: והא [והרי] עדיין יכול להיות מכשול בהפרתו זו של הבעל, שכן כי גדלה [כאשר תגדל] אשתו זו שהיתה קטנה בזמן ההפרה ואין להפרה זו תוקף אלא מדברי חכמים, אכלה [תאכל] בהסתמך על הפרה קמייתא [קודמת] זו, והרי אין הפרתו הפרה, ואז היא בגדר גדול האוכל נבילות שודאי מפרישים אותו!

ומשיבים: אמר רבה בר ליואי: אין מקום לחשש זה, משום שבעלה מפר לה כל שעה ושעה, ונמצא שכאשר תגדל, יפר לה הפרה שתוקפה מן התורה. והוא (ובלבד) שבעל אותה בעלה כשהגיעה לגיל גדלות, ותוקפם של הנישואין יהיה מן התורה.

ושואלים על כך: והא [והרי] הלכה היא שאין הבעל מפר לאשתו בנדרים שקודמין לנישואיהם, ומשבגרה והריהי נחשבת כנשואה מן התורה לכל דבר, נחשבים נישואיה בקטנותה ביחס להיום כלפני נישואין. ומשיבים: הסבר הדבר, כשיטת רב פנחס שאמר משמיה [בשמו] של רבא. שכך אמר רב פנחס משמיה [בשמו] של רבא: כל אשה הנודרת נדר — על דעת בעלה היא נודרת, אם יסכים לנדרה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה. ואף הקטנה נדרה על דעת בעלה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה אף לאחר שבגרה.

ועוד בענין תוקף נדרו של המופלא הסמוך לאיש אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנה במסכת תרומות: קטן שלא הביא שתי שערות, ר' יהודה אומר: אין תרומתו תרומה. ר' יוסי אומר: עד שלא בא לעונת נדרים (שאין הוא עדיין בגדר מופלא הסמוך לאיש) — אין תרומתו תרומה, ואולם משבא לעונת נדרים — תרומתו תרומה.

סברוה [הניחו החכמים] כי קסבר [סבור הוא] ר' יוסי בדין התרומה כי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא [מן התורה], ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה טוב, מובן דינו של ר' יוסי שמופלא הסמוך לאיש תורם, אם אומר אתה] שדינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה], לכן יש מקום לומר כי אתי גברא [בא אדם] שיש לו כח החלה לענין נדרים דאורייתא [מן התורה], כגון זה המופלא הסמוך לאיש, ומתקן בתרומתו שתרם תבואה המוגדרת כטבלא דאורייתא [טבל, שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, מן התורה]. אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שדין מופלא הסמוך לאיש הוא רק מדברי חכמים], וכי אתי גברא דרבנן [בא אדם שכוח החלתו בנדרים הוא רק מדברי חכמים] ומתקן טבלא דאורייתא [טבל מן התורה]? ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן שדין מופלא הסמוך לאיש בנדרים הוא מן התורה, שאפשר לומר שהטעם שמופלא הסמוך לאיש יכול לתרום אף שהוא בנדרים רק מדברי חכמים, משום שקסבר [סבור] ר' יוסי בדין תרומה בזמן הזה שהוא רק דרבנן [מדברי חכמים].

ותוהים על כך: וכי סבר [סבור] ר' יוסי שדין תרומה בזמן הזה הוא רק דרבנן [מדברי חכמים]? והתניא [והרי שנויה] ברייתא בסדר עולם על האמור בביאת הארץ "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" (דברים ל, ה), ולמדנו מהכתוב המציין שתי לשונות ירושה כי

ירושה ראשונה (שנכבשה הארץ בימי יהושע) והתקדשה לחיוב מצוות, וכן ירושה שניה שבימי עזרא — יש להן לבני ישראל, ואילו ירושה שלישית — אין להן. שכן קדושת הארץ מירושה שניה לא פקעה ממנה.

ואמר ר' יוחנן: מאן [מיהו] התנא ששנה את סדר עולם — ר' יוסי, הרי שר' יוסי סבור שבזמן הזה לא פקעה קדושת הארץ, וחיוב תרומה בה הריהו מן התורה!

ומשיבים: אכן ר' יוסי תני לה [שנה אותה], את סדר עולם, ואולם הוא עצמו לא סבר לה [אינו סבור כמותה]. ומוכיחים זאת, הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר] לומר, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: עיסה (בצק) שנדמעה (שהתערב בה מן התרומה), או שנתחמצה בשאור של תרומה