בהיותו בקבר (כשהוא מת) כדי להנחיל את ירושת אמו זו לאחיו מן האב.

ושואלים: איני [והאמנם כך], וכי ודאי שמת העובר לפני שמתה אמו, והא הוה עובדא [והרי היה מעשה] במעוברת שמתה, והוציאו ממעיה את העובר שהיה בה, ופרכס עד תלת פרכוסי [שלושה פרכוסים], הרי שיש אפשרות שהעובר ימשיך לחיות גם לאחר מות אמו! אמר מר בריה [בנו] של רב אשי: לא היו אלה תנועות של יצור חי, אלא הרי זה מידי דהוה [דבר שהינו] כעין זנב הלטאה שמפרכסת אף לאחר שנקטעה מגוף הלטאה, שאין בה חיים.

א מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא אמר הסבר אחר באשר למה שמחדשת לנו משנתנו האומרת כי התינוק בן יומו נוחל ומנחיל: לומר (ללמד) שהתינוק בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה של אחיו הבכור. שכיון שנולד בחיי אביו, אף הוא בכלל יורשיו, ונמצא שחלק הבכור שהוא כרגיל כנגד שני חלקים של שאר היורשים הנמצאים בשעת פטירת האב נעשה קטן יותר, שהרי משנולד זה מתחלקת הירושה ליותר יורשים. ועוד אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בן שנולד אחר מיתת האב — אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן נאמר בפרשת זכות ירושת הבכור "וילדו לו בנים..." (דברים כא, טו), ללמדנו כי בעינן [צריכים אנו] לקיום זכות ירושת הבכור שיהיו כל היורשים בנים לאביהם, ואין בכלל זה מי שנולד לאחר מות אביו.

ומעירים: בסורא מתנו הכי [שנו כך] את דברי מר בנו של רב יוסף, כפי שאמרנו. ואילו בפומבדיתא מתנו הכי [שנו כך] את דבריו: אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי שנים כשאר בכור, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן נאמר בדין הבכור "כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שנים" (שם יז), ללמדנו כי בעינן [צריכים אנו] לקיום זכות ירושת הבכור שיכיר האב את בנו הבכור, והא ליכא [ותנאי זה אין כאן], שהרי נולד לו לאחר מותו.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה], ככל הני לישני [אלה הלשונות] של מר בריה [בנו] של רב יוסף שאמר משמיה [משמו] של רבא.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי ההורגו את התינוק בן יום אחד, חייב. דכתיב [שכן נאמר] בדינו של הרוצח: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז), ולשון כוללת זו ("כל נפש") באה להורות כי חייב הרוצח מכל מקום, על כל נפש שרצח.

ועוד שנינו במשנתנו בדין התינוק בן יום אחד כי הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ומבררים: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] נאמרה קביעה זו? אמר רב פפא: לענין אבלות.

ומסבירים: כמאן [כשיטת מי] היא שיטת משנתנו שנחשב התינוק בן יום אחד כאדם חי לכל דבריו? שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. שכך אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ולד ששהה לאחר שנולד שלשים יום, באדם — אינו נפל. ומדבריו נסיק: הא [הרי] כל עוד לא שהה שלושים יום — ספק נפל הוי [הריהו]! ומשיבים: אף משנתנו סבורה כרבן שמעון בן גמליאל, שכל שלא מלאו לו שלושים יום מלידתו, הרי הוא בכלל ספק נפל, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים] — דקים ליה [שעומד, שמוחזק לו] שכלו לו לתינוק זה חדשיו לתחילת ההריון, ומשעה שנולד, אין הוא בגדר נפל אלא בגדר בן קיימא.

ד משנה ילדה בת שלש שנים ויום אחד שמסרה אביה לקידושין בדרך ביאה — הריהי מתקדשת בביאה, ככל אשה, שביאתה של בת שלוש שנים נחשבת לביאה. וכן אם מת בעלה של הילדה בת שלוש שנים בלא זרע, והיא עומדת לפני אחיו למצוות ייבום — אם בא עליה היבם, קנאה בביאתו זו שתיחשב מעתה כאשתו לכל דיניה. ועוד בדיניה של בת השלוש: אם היא נשואה, ובא עליה אדם אחר — חייבין עליה מיתת בית דין משום איסור אשת איש.

ואם היא נדה ובא עליה בעלה — הריהי מטמאה את בועלה לטמא מעתה את כל המצעות עליהם שכב. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הבועל הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, ולא כאב הטומאה, והריהם מטמאים רק אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים.

ועוד בדיניה של בת השלוש, שאם היא ישראלית ונשאת על ידי אביה לכהן — הרי זו תאכל בתרומה ככל אשת כהן. ואם אינה נשואה ובא עליה אחד מן הפסולין לכהונה, וכגון ממזר או חלל — פסלה בכך מן הכהונה, שאינה רשאית להינשא לכהן. וכן אם היא בתו של כהן, מעתה שוב אין היא אוכלת בתרומה. ועוד בדיניה של זו, שאם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה, וכגון אביה או אבי בעלה — הם מומתין (חייבים מיתת בית דין) עליה, ואולם היא עצמה, הריהי פטורה מעונש על כך, שהרי אין היא בת עונשין.

כל הדינים האמורים למעלה, הריהם דווקא במי שהיא בת שלוש ויותר, ואולם היא בת פחות מכן — אין הביאה עליה נחשבת כביאה, ואין זה אלא כאדם הנותן אצבע בעין, שהעין נלחצת ודומעת, אך שבה לאחר מכן למצבה הקודם. וכמו כן הקטנה בת פחות משלוש שנים בתוליה חוזרים.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בקידושי ביאה, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: בת שלש שנים מתקדשת בביאה, דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים: אין מתקדשת בביאה אלא מי שהיא בת שלש שנים ויום אחד. ושואלים: מאי [מה, איזה הבדל להלכה] יש בינייהו [ביניהם], שהרי בין לר' מאיר ובין לחכמים אינה מתקדשת אלא משימלאו לה שלוש שנים? ומשיבים: אמרי דבי [אמרו חכמי בית המדרש] של ר' ינאי: בדינה של התינוקת בערב ראש השנה (היום הראשון לשנה) הרביעית לחייה איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלשיטת ר' מאיר הריהי מתקדשת בביאה ביום הזה, כיון שביום זה מלאו לה שלוש שנים. ואילו לשיטת חכמים אינה מתקדשת, כיון שעדיין לא באה ליום הראשון של שנתה הרביעית.

ור' יוחנן אמר: בקביעת הדין בענין האם שלשים יום בשנה הם חשובין שנה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלשיטת ר' מאיר שלושים יום נחשבים כשנה, ולכן כאשר התינוקת בת שנתיים ושלושים יום, הריהי נחשבת כבר כבת שלוש, ומתקדשת בביאה. ואילו לשיטת חכמים, שלושים יום בשנה אינם נחשבים לשנה, ואין היא מתקדשת בביאה אלא כשהיא בת שלוש ויום אחד.

מיתיבי [מקשים] על הסברו זה של ר' ינאי ממה ששנינו: תינוקת בת שלש שנים, ואפילו בת שתי שנים ויום אחד — מתקדשת בביאה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין מתקדשת בביאה אלא מי שהיא בת שלשה שנים ויום אחד.