א גמרא שנינו במשנתנו שלדעת בית שמאי מותר לשמש לאור הנר, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אף על פי שאמרו חכמים כי משמש מטתו לאור הנר — הרי זה מגונה, בית שמאי אומרים: צריכה האשה שתבדוק עצמה בשני עדים על כל תשמיש שמשמשת באותו הלילה, או שתשמש לאור הנר כדי שתוכל לבדוק לאורו את עד הבדיקה. ובית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה, אחד לבדיקה לפני התשמיש הראשון ואחד לבדיקה אחר התשמיש האחרון.

ב ועוד במחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל, תניא [שנויה ברייתא]: אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, שיכולה לשמש כמה פעמים באותו הלילה, ואינה צריכה לבדוק בין כל תשמיש ותשמיש, ליחוש [נחשוש] שמא תראה טיפת דם קטנה כגודל גרגיר צמח החרדל כבר בביאה ראשונה, ונטמאה בה, ותחפנה (תכסה אותה) שכבת זרע שבביאה השניה, ולא תימצא טיפת דם זו בבדיקה שלאחר הביאה האחרונה, ותחשוב האשה שהיא טהורה, ואינה אלא טמאה! אלא ודאי צריכה לבדוק אחרי כל תשמיש.

אמרו להם בית הלל בתשובה לכך: אף לדבריכם שבודקת היא את עצמה לפני כל תשמיש ותשמיש, גם כן ליחוש [נחשוש], שכן אפשר שעד (בעוד) שהרוק (הדם) נמצא עדיין בתוך הפה (כינוי לבית הערוה) שמא נימוק (נמעך) והולך לו, שאף לשיטתכם יתכן ששכבת זרע של אותו תשמיש חיפתה אותו, ולא הועילה הבדיקה שלאחר התשמיש הראשון להראותה את הדם!

אמרו להם בית שמאי לבית הלל בתשובה לכך: אין הדברים דומים לפי שאינו דומה נימוק (נמעך) הנמצא בבית הערוה פעם אחת שהוא הבסיס לחשש שהעליתם, לנימוק שתי פעמים ויותר שהוא הבסיס לחשש שלנו.

ג ועוד במחלוקתם זו, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהושע: רואה (מעדיף) אני את דברי בית שמאי בענין זה. אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה הארכת (הכבדת) עלינו בפסק זה! אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעולם הזה, כדי שלא תחטאו בביאת איסור ובכך יאריכו ימיכם לעולם הבא.

אמר ר' זירא: מדברי כולם, הן בית שמאי שלא התירו לשמש שנית אלא לאחר בדיקה, והן בית הלל שהתירו לשמש שנית אף בלא בדיקה וחייבו לבדוק לאחר התשמיש האחרון, נלמד (יש ללמוד) כי אין זה אלא בגדר המותר, ואולם כל שהוא בעל נפש (הנוהג בחסידות) — לא יבעול וישנה (ויחזור) בלא לבדוק בין תשמיש לתשמיש.

ואילו רבא אמר: אף מי שהוא בעל נפש מותר שיהא בועל ושונה (חוזר) ובועל אף בלא בדיקה בינתיים. שכן כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה] ברייתא בחיוב הבדיקות כשמשמשת כמה פעמים באותו הלילה, הרי זה דווקא לענין האשה העסוקה בטהרות, ואולם באשר לתשמיש עם בעלה, אין כל חשש.

ואכן תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך]: במה דברים אמורים שחייבת האשה לבדוק לפני כל תשמיש ולאחריו לשיטת בית שמאי, או אחת לפני התשמיש הראשון ואחת לאחר האחרון לשיטת בית הלל — לטהרות, אבל לבעלה — מותרת אף שלא בדקה עצמה כלל, ואף אם אינו שואל אותה. ובמה דברים אמורים — כשהניחה בשעה שיצא לדרך כשהיא בחזקת טהרה, אבל אם בשעה שיצא לדרך הניחה כשהיא בחזקת טמאה — לעולם היא בחזקתה כטמאה, עד שתאמר לו במפורש "טהורה אני".

ד ועוד בענין בדיקות שלפני התשמיש בלילה אמר ר' אבא, אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: בדקה האשה עצמה בלילה בעד, ואבד עד הבדיקה — אסורה לשמש פעם נוספת עד שתבדוק עצמה בעד אחר, שמא ראתה דם והיה על עד הבדיקה שאבד. מתקיף לה [מקשה עליה, על שמועה זו] ר' אילא: אילו איתא [ישנו] לעד הבדיקה הזה, שלא אבד העד, מי לא [האם אין] האשה משמשה [משמשת] שוב עם בעלה באותו הלילה, על סמך שתעיין בעד רק למחרת, ואף על גב דלא ידעה [ואף על פי שאינה יודעת] בשעה שמשמשת בפעם השניה אם יש על עד הבדיקה דם? השתא נמי [עכשיו שאבד העד גם כן] תשמש!

אמר ליה [לו] רבא: יש הבדל בין שני המקרים, שכן במקרה שעד הבדיקה נמצא בידה, הרי זו האשה שעד הבדיקה בידה — מוכיחה (ההוכחה) אם טהורה היא אם לא קיים ועומד, ואם תימצא למחר על פי עד הבדיקה הזה שהיא טמאה, תביא קרבן על ששימשה בטומאה. ואילו זו שאבד עד הבדיקה שלה — אין מוכיחה קיים, ולעולם לא תדע אם צריכה היא כפרה, ועומדת לעולם בספק חוטאת.

ה אמר ר' יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום. אמר רב המנונא: מאי קרא [מהו הכתוב] ממנו נלמד דבר זה? — שנאמר: "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר" (איוב ג, ג) — לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון. ריש לקיש אמר, מהכא [מכאן, מכתוב זה] יש להביא ראיה שנאמר: "בוזה דרכיו ימות" (משלי יט, טו), שמא לאור היום יראה באשתו דבר מגונה ותתבזה בעיניו.

ושואלים: וריש לקיש, האי קרא [כתוב זה] שדרשו ר' יוחנן מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו]? ומשיבים: מבעי ליה [צריך אותו] לדרשה אחרת, וכמו דדריש [שדרש] ר' חנינא בר פפא. דדריש [שכן דרש] ר' חנינא בר פפא: "והלילה אמר הורה גבר" — אותו מלאך הממונה על ההריון, "לילה" שמו. ונוטל מלאך זה את הטפה של זרע שממנה עתיד להיווצר אדם, ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? האם יהיה האדם הנוצר ממנה גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני?

ואילו רשע או צדיק לא קאמר [אין הוא אומר], והרי זה כדברי ר' חנינא. שכך אמר ר' חנינא: הכל, כל מדות וקורות האדם לאורך חייו הריהם בידי שמים, חוץ מיראת שמים, וכפי שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב).

ואילו ר' יוחנן לא דרש כך, משום שאם כן שלכך בא הכתוב, נכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] "והלילה אמר גבר הורה", מאי [מה פירוש] "הורה גבר"? — לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון.

ושואלים לשיטת ר' יוחנן: האי קרא [כתוב זה] שהביאו ריש לקיש מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו]? ומשיבים: מבעי ליה [צריך אותו] לענין כדכתיב [כמו שכתוב] בספר בן סירא: "שלשה אנשים שנאתי, וארבעה לא אהבתי, ואלו הם: שר, ובכל זאת הוא נרגל (רגיל להימצא) בבית המשתאות, שבכך הוא מבזה את עצמו ("בוזה דרכיו"), ובא לכלל הרס עצמי ("ימות"). ואמרי לה [ויש האומרים אותה] באופן שונה: שר הנרגן (מרבה לפטפט) בבית המשתאות. ואמרי לה [ויש האומרים אותה] באופן אחר: שר הנרגז (הממהר לרגוז) בהיותו בבית המשתאות,

והמושיב שבת במרומי קרת (בגובהה של עיר, במקום שעיני הכל נשואות שמה). והאוחז באמה ומשתין מים. והנכנס לבית חבירו פתאום. אמר ר' יוחנן: ובכלל זה אפילו הנכנס פתאום לביתו שלו שמא בני הבית עסוקים באותה שעה בדבר הראוי לצניעות.

ו ועוד בענין זה, אמר ר' שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן. ואלו הם: הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר — הנכנס לבית חבירו. והאוחז באמה ומשתין מים,