א משנה שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן, כלומר, משעה שמבחינות שיצא מהן דם נידה, מאותה שעה בלבד הן נחשבות כטמאות, לטמא את התרומה ואת הטהרות. הלל אומר: מפקידה (בדיקה) לפקידה, כלומר, מזמן בדיקה אחד לזמן בדיקה שני, שאם האשה מגלה בבדיקה שראתה דם, חוששים שמא אותו דם יצא ממנה מיד לאחר הבדיקה הקודמת, ומאותה שעה היא מטמאה מספק את כל הטהרות שהתעסקה בהן, ואפילו לימים הרבה, אם היה הבדל זמן גדול בין בדיקה אחת לחבירתה.

וחכמים אומרים: לא כדברי זה, הלל המחמיר, ולא כדברי זה, שמאי המקל, אלא מעת לעת במשך עשרים וארבע שעות — ממעטת על יד (מכוח, מדין) מפקידה לפקידה, שאם הבדיקה הקודמת היתה יותר מעשרים וארבע שעות לפני הבדיקה הזאת, אינה חוששת אלא מעת לעת למפרע, ונמצא איפוא כי זמן מעת לעת ממעט את הזמן שבין פקידה לפקידה. ומפקידה לפקידה, אם היו שתי הבדיקות רחוקות זו מזו פחות מעת לעת, וכגון שבדקה בבוקר ונמצא טהורה, ובדקה שוב בערב ומצאה טמאה — ממעטת על יד מעת לעת, ואינה חוששת אלא מזמן הבדיקה הקודמת.

כל זה אמרו באשה שאין לה ווסת קבועה, ואולם כל אשה שיש לה וסת, כלומר, זמן קבוע לראיית הדם, ובדקה בזמן זה ומצאה שהיא טמאה — דיה שעתה, ורק מאותו זמן ואילך הוא מטמאה. והמשמשת מיטתה בעדים (בפיסות בד) שבודקת בהם — הרי זו כפקידה, ואם מצאה דם על עדה, הריהי ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, שדבר זה נחשב כבדיקה לעצמה, ואינה צריכה בדיקה נוספת.

כיצד דיה שעתה? — כגון שהיתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות, ופרשה מן הטהרות וראתה דם — היא טמאה והן, הטהרות, טהורות.

אף על פי שאמרו שאשה שאין לה וסת מטמאה למפרע מעת לעת, במקרה כזה אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה.

ב גמרא שואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של שמאי הסבור שאשה הרואה דם נידה אינה מטמאה למפרע? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] שמאי שכיון שספק הוא אם ראתה קודם הרי כלל הוא: במקום שיש בו ספק העמד דבר על חזקתו, ואף כאן העמד אשה על חזקתה, והרי כל אשה בחזקת טהורה היא עומדת, ולכן אין לומר שהיא מטמאה למפרע. ואילו הלל טוען כנגד זה: כי אמר [כאשר אומרים] כלל זה שבמקום ספק העמד דבר על חזקתו — הרי זה דווקא היכא דלית ליה [היכן, במקרה, שאין לו לדבר שנפל בו הספק] כל ריעותא מגופיה [פגם מגופו], אבל איתתא [אשה] כיון שהיא רואה דם כרגיל,