מוטב שילך לרומי ר' שמעון בן יוחאי, שכן הוא מלומד (רגיל) בנסים ואחריו (ובנספח לו) מי מחכמי ישראל ילך? — ר' אלעזר בר ר' יוסי.

כששמע זאת ר' יוסי, אביו של ר' אלעזר, אמר להם ר' יוסי: ואילו היה אבא (אבי) החכם חלפתא קיים (חי) האם יכולין אתם (הייתם) לומר לו: תן (מסור) את בנך להריגה? ואף אתם, כיצד יכולים לבקש ממני שאשלח את בני לשליחות מסוכנת כזו? אמר להם ר' שמעון לחכמים: והרי כמו כן אילו היה יוחאי אבא קיים, האם יכולין אתם (הייתם) לומר לו: תן בנך להריגה? ובכל זאת, הריני מוכן ללכת לרומי, כן גם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי ילך.

אמר להו [להם] ר' יוסי: אנא אזלין [אני אלך], ולא בני, וטעם הדבר שאיני חפץ שבני ילך עם ר' שמעון בן יוחאי, כי בני נער וממהר להשיב ויכול להכעיס את ר' שמעון שכעסן הוא (תוס'), וחושש אני דלמא עניש ליה [שמא יעניש אותו] ר' שמעון, שיקפיד עליו, וזה הדבר דקא מסתפינא [שמפניו אני מפחד]. קביל עליה [קיבל עליו] ר' שמעון בן יוחאי שלא ליענשיה [יגרום לו לר' אלעזר בנו של ר' יוסי שייענש על ידו]. ומסופר, כי אפילו הכי [כך], למרות זאת, בסופו של דבר ענשיה [הענישו] ר' שמעון. וכיצד היה הדבר?

כשהיו מהלכין בדרך לרומי, נשאלה באחד המקומות שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו (מלמל בלחישה) ר' אלעזר בר ר' יוסי כדי שלא ישמע ר' שמעון ויכעס שהוא מורה הלכה בפני רבו, ואמר: דבר זה נלמד מהאמור בתורה "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ...", ויקרא יא, כט, ואף שלא רצה ר' אלעזר בר' יוסי שישמע ר' שמעון את דבריו, שמעם ר' שמעון ואמר ליה [לו] ר' שמעון: אף שמעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, מכל מקום אין לתלמיד חכם להורות הלכה בפני רבו, ולכן אל יחזור הבן ממסעו זה אצל אביו.

ובהמשך הסיפור נמסר כי כשקרבו לרומי יצא לקראתו שד הנקרא בן תמליון, ואמר להם: רצונכם שאצטרף אליכם ואבוא עמכם לצורך ביטול הגזירות? כשראה ר' שמעון בן יוחאי כי נזדמן לו שד לצורך הצלת בני ישראל בכה ר' שמעון ואמר: ומה שפחה של בית אבא, הגר המצרית שפחת בית אברהם אבינו, נזדמן לה מלאך שלש פעמים, כאשר ברחה מפני שרי גבירתה. ואני לא ראוי שיזדמן לי מלאך, ואפילו לא פעם אחת? ואולם אף על פי כן, יבא הנס מכל מקום שיבוא.

ומסופר עוד, כי קדים [קדם] הוא אותו השד, לפני בואם של החכמים לרומי, ועל בברתיה [ונכנס בבתו] של הקיסר ונשתגעה. כי מטא התם [כאשר הגיע ר' שמעון לשם, לארמונו של הקיסר], אמר: בן תמליון, צא! בן תמליון, צא! וכיון דקרו ליה, נפק אזל [וכיון שקראו לו, אכן יצא בן תמליון מגופה של בת הקיסר, והלך], ונרפאה בת הקיסר. כיון שראה הקיסר כן, אמר להון [להם]: שאילו [שאלו, בקשו] כשכר על רפואת בתי מתוך אוצרותי כל מה דאית לכון למישאל [שיש לכם לבקש]. ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו [והכניסם לגנזיו שיקחו משם כל מה שהם רוצים]. אשכחו [מצאו] שם את ההוא איגרא [אותה אגרת, צו שלש הגזירות הללו], שקלוה וקרעוה [לקחוה וקרעוה].

ומעירים בעקבות סיפור זה: והיינו [וזהו] ההסבר למה שמוצאים אנו במקום אחר שאמר ר' אלעזר בר ר' יוסי לפני חכמים כי אני ראיתיה (את הפרוכת בית המקדש) בהיותי בבית אוצרותיו של הקיסר בעיר רומי, והוו עליה כמה טיפי דמים, שראה אותה ר' אלעזר כאשר נכנס לבית אוצרותיו של הקיסר.

א משנה הפיגול (זבח שחשב עליו הכהן בשעת עבודתו לאוכלו שלא בזמנו הראוי) והנותר לאחר זמן אכילתו — אין מצטרפין זה לזה. וטעם הדבר, מפני שהן שני שמות איסורים (לאוים) נפרדים. השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת — אין הם מצטרפין זה עם זה לשיעור שיש בו כדי לטמא. ודברים אלה אמורים אפילו לענין צירופם לטמא בטומאה של הקל שבשניהן, כגון שיצטרף בשר השרץ החמור שאין בו כשיעור טומאה, לבשר הנבילה הקל שאין בו שיעור טומאה, להשלים לשיעור כזית.

ב גמרא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא שנו במשנתנו שאין הפיגול והנותר מצטרפים זה לזה לשיעור שלם אלא לענין טומאת הידים של הנוגע בפיגול ובנותר, דמדרבנן [שכן מדברי סופרים] היא טומאה זו. אבל לענין חיוב מלקות על אכילה שיעור כזית משניהם גם יחד — הריהם מצטרפין, שכן איסור האכילה הוא מן התורה. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר בתורה בדינו של הנותר מן הקדשים "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד), ומובן הכתוב — שכיון שנפסל קודש זה, הריהו באיסור אכילה, ומכאן למדנו כלל לדינם של כל הקדשים שנפסלו בכל דרך כי כל שבקדש פסול (כל קודש שנפסל), בא הכתוב לאוסרו באיסור תורה וליתן לא תעשה על אכילתו.

ג משנה האוכל שנטמא באב הטומאה והריהו ראשון לטומאה (ולד הטומאה), והאוכל שנטמא בולד הטומאה, והריהו שני לטומאה — מצטרפין זה עם זה, אם היה כל אחד מהם פחות משיעור כביצה המטמא, לשיעור שלם לטמא בטומאתו של הקל שבשניהם, כלומר, בטומאת השני לטומאה. כל האוכלים (מאכלים) הטמאים מצטרפין זה עם זה, לפסול הגוייה (גוף האדם) של האוכל מהם, אם אכל מכולם גם יחד בשיעור כבחצי פרס. וכן מצטרפים לשיעור

כבמזון שתי סעודות הנדרש לעירוב תחומין. וכן לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין, שאין המאכלים הטמאים מטמאים אלא בשיעור זה. וכן לשיעור כגרוגרת, שהוא השיעור המחייב לענין הוצאת שבת (מרשות לרשות). וכן לשיעור ככותבת (כתמרה) לחיוב האוכל כשיעור זה ביום הכפורים. וכן כל המשקין הטמאים מצטרפין זו עם זו, לפסול את הגוייה, שהאדם השותה בכדי שיעור רביעית (הלוג) מכולם גם יחד בשיעור זה, פסול מעתה לאכול בתרומה עד שייטהר, ופוסל את התרומה במגעו. ולהתחייב על שתייה בשיעור כמלא לוגמא (לוגמיו) ביום הכפורים.

ד גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: מה טעם מצטרפים הראשון לטומאה עם השני לטומאה? — מפני שאפשר לשני לטומאה שיעשה ראשון לטומאה. ותוהים על כך: ומי קא עביד [והאם עושה] שני לטומאה את שנוגע בו ראשון לטומאה? הא [הרי] דבר זה לא אפשר! שכן הנוגע בשני אינו אלא שלישי!

אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר, זו כוונת המשנה]: מי גרם לשני לטומאה? לאו [האם לא] זה הראשון לטומאה שטימא אותו?! ולכן, קשורים הם זה לזה, אף לענין שיצטרפו להשלים לשיעור טומאה. רב אשי אמר באופן זה את כוונת המשנה: גם הראשון לטומאה וגם השני לטומאה, הריהם לגבי (ביחס) לשלישי לטומאה — בני חדא ביקתא אינון [בית אחד הם], כלומר, שהשני והראשון לטומאה נלמדים מכתוב אחד. ומשום כך מצטרף הראשון לשני.