א אמר רב יהודה, אמר רב: על אכילת שרצים לוקה עליו כאשר אכל כזית. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שכן לשון 'אכילה' כתיב בהו [נאמר בהם], שכך נאמר בשרצים: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא, מב), וכלל הוא שסתם אכילה שיעורה בכזית.

ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' יוסי בר ר' חנינא קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא על הכתוב "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא" (ויקרא כ, כה), שיש בכתוב זה שני עניינים, שהרי פתח הכתוב בענין איסור אכילה ("ולא תשקצו את נפשותיכם"), וסיים בענין הטומאה ("אשר הבדלתי לכם לטמא").

ללמד: מה טומאה של שרצים היא בשיעור כעדשה, אף שיעור המחייב באכילה הריהו בכעדשה. וקלסיה [ושיבח אותו] ר' יוחנן על דבריו, וקשיא [וקשה] לשיטת רב האומר שלוקים על אכילת שרצים רק בשיעור כזית!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן כאן (בברייתא) מדובר באכילת שרצים במיתתן (לאחר שמתו), והריהו לוקה על שיעור כעדשה, ששיעור טומאתם ושיעור אכילתם שווים ולכך אף רב מודה. ואילו כאן (בדברי רב) מדובר באכילת שרצים בחייהן, כשאינם מטמאים, ואז שיעור אכילתם כשאר איסורי אכילה, בכזית.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בשאלה על תירוץ זה: והא [והרי] רב אמתניתין קאי [על משנתנו עומד, מתייחס], בדבריו אלה, ומתניתין [ומשנתנו] בלשון "כל השרצים" קתני [היא שונה], לומר שהדברים אמורים בכל האופנים בהם אסורים השרצים באכילה, בחייהם ואפילו במיתתן. לאו [האם לא] מדובר במשנתנו, שמצטרפים הם זה לזה לשיעור המחייב, גם דאיכא פורתא מהאי ופורתא מהאי [שיש קצת מזה, שרצים חיים, וקצת מזה, שרצים מתים]? הרי איפוא שרב אמר את דבריו, שחיוב אכילה בשרצים הוא בשיעור כזית, אף בשרצים שמתו! אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי בדחיית שאלתו זו: ההיא דיוקא [דיוק זה] שאתה מדייק דילך [שלך] הוא, ואתה הוא שמקשר את דברי רב למשנה ומסיק ממנו מסקנות. ואולם הנכון הוא כי רב — שמעתא בעלמא קאמר [הלכה בכלל הוא אומר] שאינה מתייחסת למשנה.

בשנינו קודם כי קלסיה [שבח אותו] ר' יוחנן את ר' יוסי בר ר' יהודה על הברייתא שהביא ועל דיוק דבריו בברייתא זו. הרי שר' יוחנן סבור כי השיעור על אכילת שרצים טמאים הוא בכעדשה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה במסכת אהלות: האיברין השלמים (שיש בהם בשר, גידים ועצמות) הבאים מן המטמאים (המת, נבלה, השרץ) — אין להן שיעור לטומאתם, ואפילו אבר בשיעור הפחות מכזית מה נבלה ואבר בשיעור הפחות מכעדשה מן השרץ — הריהם מטמאין. ואמר ר' יוחנן: כך הוא דינם לענין הטומאה, ואולם לענין שיעור אכילה, אין לוקין עליהן אלא בכזית. הרי שלדעת ר' יוחנן אין לוקים על אכילת שרצים בכעדשה!

אמר רבא בתירוץ הקושיה: שיטת ר' יוחנן שלוקים על אכילת שרצים אף בשיעור כעדשה אינה אלא בשרצים המובדלין (הנבדלים משאר השרצים), והם שמונת השרצים המטמאים במותם שבהם דבר הכתוב ("וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט—לב). ועל שרצים אלה בלבד מדובר בברייתא. ואילו בשאר השרצים סבור ר' יוחנן ששיעור אכילתם המחייב הוא (כבשאר איסורי אכילה) בכזית.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא בדחיית תירוצו: אלא מעתה לדבריך אלה שקיים הבדל בשיעורי אכילה בין השרצים המובדלים לבין שאר השרצים, אם כן בטומאת בהמה נמי [גם כן], ליפלגי [שיחלקו] בין זו המובדלת (נבלת בהמה טהורה) ששיעור טומאתה הוא בכזית לבין זו שאינה מובדלת (נבלת בהמה טמאה) ששיעור טומאתה הריהו יותר מכזית, בכביצה.