א גמרא במשנה הוזכר ענין עבודה זרה (אשירה). ובקשר לזה איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדין עבודה זרה שנשתברה מאליה. ר' יוחנן אמר: הריהי אסורה בהנאה, שלא נתבטלה בשבירה זו. וריש לקיש אמר: מותרת בהנאה.

ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר שהיא אסורה — שהרי לא בטלה הגוי, שרק כאשר הגוי משברה בידים הריהי בטילה. וריש לקיש אמר שהיא מותרת — שכן הגוי, כיון שרואה שהעבודה זרה נשברה, מימר אמר [אומר] הוא לעצמו: היא העבודה זרה את גופה [עצמה] לא מצלה [מצילה] את עצמה מלהישבר, האם לדידי מצלה לי [אותי עצמי היא תציל]? ולפיכך מבטלה בלבו.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: הקן שנמצא בראש האילן של הקדש — אין נהנין ממנו, ואם נהנו — אין מועלין בו. ואילו שבראש אילן של אשירה — לא יטפס על העץ כדי לקחת את הקן אלא יתיז אותו בקנה.

ונדון בהלכה השניה: מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באופן שבנתה הציפור את הקן ממה דאיתבר [שנשבר] על ידי הציפור מגופה של האשירה שבה היא מקננת, וקתני [ושנה] התנא במשנתנו שאמנם אסור לטפס על העץ כדי לקחת את הקן, אבל יתיז בקנה. והרי שמותר להשתמש בעבודה זרה שנשברה מאליה, ולא בידי הגוי. השיב ר' יוחנן לריש לקיש: לא, אין להביא ראיה ממשנתנו, כיון שמדובר בה באופן דאייתי [שהביאה] הציפור את עצי הקן מעצים מעלמא [סתם, שאינם של עבודה זרה] ולא מן האשירה עצמה.

מקשה על כך ריש לקיש: אי הכי [אם כך], אמאי [מדוע] שנינו בתחילת המשנה שקן הנמצא בראש אילן של הקדש אין נהנין ממנו ואין מועלין בו, והרי אף בהלכה זו ודאי אין עצי הקן משל הקדש, ומותרים הם אם כן בהנאה אף מלכתחילה?

אלא צריך לומר שהמשנה מדברת בעצי הקן הבאים מהעץ בו מקננת הציפור, ומדובר בגידולין הבאין (הצומחים) באילן לאחר מכאן (לאחר שהוקדש העץ), וקסבר [וסבור הוא] התנא שבמשנתנו כי אין מועלין בגידולין של הקדש אם נהנו מהם, ואולם אסור להנות מהם לכתחילה.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את משנתנו כשהביאה הציפור את עצי הקן מאותו אילן בו היא מקננת, משום דאי סלקא דעתך דאייתי מעלמא [שאם עולה על דעתך שמדובר באופן שהציפור הביאה את העצים מסתם אילנות], אמאי [מדוע] באילן של אשירה יתיז את הקן בקנה? לשקליה משקל [שיקח אותו] במישרין, אף בלא קנה!

אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן בדחיית הקושיה: לעולם מדובר במשנתנו דאייתי מעלמא [שהביאה הציפור את עצי הקן מסתם אילנות], ומאי [ומה] הכוונה במה ששנינו "יתיז במקל"? אין הכוונה לקן עצמו, אלא לאפרוחים המצויים בו. שאין לעלות על עץ האשירה ולקחתם, שהרי נהנה הוא מעץ עבודה זרה (המשמש אותו בעלייתו). ועצי הקן עצמו אסורים בהנאה מדברי חכמים, מפני החשש שמא יבואו אף לקחת עצי קן שנלקחו מאילן האשירה עצמו (והרי אלו אסורים מן התורה, כיון שלא שברם הגוי) (תוס').

ב בדינם של האפרוחים והביצים הנמצאים בקן שבאילן של הקדש או אשירה, אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה: האפרוחים הנמצאים כאן וכאן, בין באילן של הקדש בין באילן של אשירה — הריהם מותרין בהנאה, כיון שהם יכולים לפרוח ולקנן בכל מקום, ואין הם נזקקים דווקא לאילן זה האסור בהנאה. ואילו הביצים הנמצאות כאן וכאן, כיון שהן נזקקות לאילן זה — אסורין בהנאה. אמר רב אשי: אף האפרוחים, אם היו אפרוחים צעירים שעדיין צריכין לאמן — כביצים דמו [הם נחשבים], ואסורים בהנאה.

ג משנה הגזברים שבמקדש שלקחו (קנו) עצים של חולין לצורך תיקון בנין המקדש — מועלין בעצים עצמם, ואולם אין מועלין לא בשיפויי (הנסורת שיוצאת מהם) ולא בנבייה (העלים הנופלים מהם), משום שהגזברים לא קנו להקדש אלא את הדבר שניתן להשתמש בו לבנין המקדש, ואין אלה בכלל זה.

ד גמרא אמר שמואל, כך נוהגים במקדש בשעה שבאים לבנות בו, לצורך תיקונו ושיפוצו: בתחילה בונין בחומרי הבנייה (העצים והאבנים) של חול, ורק אחר כך בגמר המלאכה היו מקדישין אותם.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אין מקדישים אותם מייד? — כי מאן [מי] שמתנדב מעות לבדק הבית, הריהו מקדש להו [אותן] מעות, ושוב אינו יכול להשתמש בהם לדבר חולין, שהרי בכך מועל בהם. ואין איפוא דרך לקנות בהם דבר לבדק הבית, שהרי מיד כשיקבל המוכר את המעות ימעל בהן, ונמצא שאי אפשר לבנות במקדש ממעות שנתנו להקדש אלא באופן דאמר [שהמקדיש אומר] בשעה שמקדיש את המעות: "תיחול [תחול] קדושת מעות אלה על הבנין עצמו משיגמר בניינו", ולא על חומרי הבנין או על שכר האומנים בשעה שהם עובדים. ולכן אין הגזבר יכול לתת ממעות אלה לפועלים.

ואולם משנגמרה מלאכת הבנין, מתחללות המעות הללו על הבנין, והריהן חולין, ומעתה יהיב להון [נותן הגזבר אותן] לאומנין שעבדו בבנין זה של המקדש בשכרן ולאלה שסיפקו את חומרי הבנין.