ואם כן, יש לומר כי הכי נמי [כך גם כן] משנתנו שנויה בסגנון לאו דוקא, ואין לדייק ממנה שדין מעילה נוהג דווקא כאשר קבלו הפסולים את הדם, אלא הריהו נוהג גם כאשר קבלו כשרים, וזאת משום ש"היתר לכהנים" הוא היתר אכילה. אמר רב אסי בדחיית דברי רב יוסף: אם כן, כדבריך שמשנתנו היא שלא בדווקא, יש לשאול: למה לי למיתני תרתי [לשנות שתים] שתי משניות אלה בסגנון שכזה?

אלא יש לומר כי לעולם רק משנה אחת היא השנויה בלאו דווקא, המשנה במסכת זבחים בענין דם החטאת, ואילו משנתנו שבדין המעילה הריהי דוקא, ויש לדייק ממנה, ולהסיק ש"שעת היתר" הכוונה היא להיתר זריקה.

ואילו במשנה בזבחים שנקטה באופן שקבלו פסולים, אף שכך הוא הדין גם בקבלו כשרים — הא קא משמע לן [דבר זה השמיעה לנו]: שקבלת הדם של הפסול לעבודה עושה בכך את כל הדם, ואף זה שלא קבלו, לשיריים, שדינו כדין שאריות הדם של הקרבן הכשר לאחר שנזרק מדמו על המזבח.

וללמדנו שאף על גב [אף על פי] שלאחר שקיבל הפסול לעבודה את הדם וזרק אותו על גבי המזבח, עמד וקיבל כהן אחר הכשר לעבודה מדם קרבן זה וזרק אותו על גבי המזבח — לאו [לא] כלום היא, ופעולתו זו של הכהן הכשר אינה נחשבת. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שיריים נינהו [הם].

ושואלים על דברים אלה: והא [והרי] בענין זה עצמו בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: כהן פסול, מהו דינו לענין שיעשה בזריקתו את שאר הדם לשיריים?

ואמר ליה ר' יוחנן בתשובה: אין לך דבר שיעשה (יחול) בו דין שיריים, אלא כאשר חשב בשעת זריקת מקצת הדם לאכול מן הקרבן מחוץ לזמנו (מחשבת פיגול) או מחוץ למקומו (מחשבת פסול). שאף אם זרק את שאר הדם במחשבה הראויה — נחשב דם זה כשיריים, הואיל שזריקה זו במחשבת פיגול או פסול כבר מרצין (קובעים, מחילים) לענין פיגולן של בשר הקרבן.

ומעתה נעיין בדברי ר' יוחנן: מאי לאו [האם אין] כוונת דבריו, שאין עושה השיריים אלא במחשבת פיגול בלבד, בר [חוץ] מכהן פסול שאינו קובע דין שיריים בקבלתו את הדם, ושלא כדברי רב אסי! ודוחים: לא, אלא אפילו קבלת הדם של הפסול עושה את הדם שיריים.

ושואלים על כך: והא [והרי] לשון "אין לך דבר שיעשה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו" קתני [שנה] ר' יוחנן, לומר שבאופנים אלו בלבד יש דין שיריים!

ומשיבים: הכי קתני [כך אמר], זו כוונת ר' יוחנן בדבריו: אין לך בין הקדשים דבר הפסול להקרבה ושאינו מרצה בקרבן ציבור, ושהוא עושה שיריים, אלא בחושב מחשבת פיגול של אכילת חוץ לזמנו וכן חוץ למקומו, שאף שאינם קרבים הריהם עושים שיריים בקרבן ציבור. ואולם שאר הפסולים כיון שאינם קרבים בקרבן ציבור — גם אינם עושים שיריים. אבל טמא — כיון דאיתיה [שישנו] בציבור, שאם רוב הציבור טמא, מקריבים קרבן אף שהוא בטומאה — הריהו משוי [עושה] את הדם שיריים, ואילו

שאר פסולין דלא איתנון [שאינם] בקרבן ציבור — לא משוין [אין עושים] שיריים. וכוונת דברי רב אסי שאמר שהמשנה במסכת זבחים באה להשמיענו שהפסול עושה שיריים, היתה רק לפסול טמא ולא לשאר הפסולים.

א וחוזרים לדון בכוונת דברי ר' יהושע "שעת היתר לכהנים". תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: קרבן קדשי קדשים שנשחט במחשבת הפיגול — אין דין המעילה שבו פוקע ולעולם מועלין בו.

ונדון בדבר: לאו [האם אין] המדובר כאן שקיבל את הדם אבל עדיין לא זרק אותו, ללמדנו שדווקא קבלת הדם שנעשתה לאחר מחשבת פיגול אינה מפקיעה את הקרבן מדין מעילה שבו. ושמע מינה [ולמד מכאן] שקבלת דם במחשבה הראויה, שהוא עומד לזריקה, מפקיעה את דין המעילה מן הקרבן, והרי איפוא מכאן ראיה שהיתר זרקה שנינו במשנתנו!

ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, משום שמדובר פה באופן שזרקה את הדם על המזבח, ומשמיעתנו הברייתא שאין דין מעילה פוקע אף שכבר נזרק הדם, משום מחשבת הפיגול בשעת השחיטה, אבל אילו היתה זו זריקה כשירה — היה פוקע דין מעילה, והרי זה כהבנה ש"שעת היתר" הינה השעה שמותר בה הבשר באכילה ("היתר אכילה"), שהיא לאחר זריקת הדם.

ומאי [ומה] פירוש הלשון שבברייתא "לעולם מועלין" — הא קא משמע לן [הלכה זו משמיעה לנו] הברייתא בכך: שההלכה כדברי רב גידל. שאמר רב גידל, אמר רב: זריקת דם קרבן קדשי קדשים שנשחט במחשבת פיגול והתפגל בכך — אינו מוציא (מפקיע) את הבשר מידי מעילה, וכמו כן אינו מביא בזריקה זו את אימורי קדשים קלים לידי דין מעילה.