או שאין די בשחיטה כתיקנה כדי להגדיר את הקרבן כזה ש"היתה לו שעת היתר" אלא אם כן היתה לאחר השחיטה קבלת דם כראוי, והדם עומד עתה להיזרק כדין, והזריקה היא שתוציא את הבשר מידי דין מעילה. ואף שעדיין לא נזרק הדם הריהו נחשב כזרוק, ואם כן היתר זריקה, היא "שעת היתר" ששנינו. או שמא רק אם היתה לאחר מכן גם זריקה בפועל כתיקנה, שהיא המעמידה את בשר הקרבן בהיתר אכילה לכהנים, ומפקיעתו מדין המעילה, היא "שעת היתר" ששנינו במשנתנו. ובעקבות שאלה זו, הובאו דעות חכמים שנחלקו בדבר. החכם חזקיה אמר: היתר שחיטה שנינו, ואילו ר' יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו. ודנים בשיטותיהם.

אמר ר' זירא: לא דייקא מתניתין [אין משנתנו מדוייקת], כלומר, אם נדקדק בלשון המשנה ניווכח שהסבר הביטוי "שעת היתר" הוא לא כהסברו של חזקיה ולא כהסברו של ר' יוחנן.

שכן תנן [שנינו במשנתנו] בפירוט הפסולים שנעשו לאחר שכבר היתה לה שעת היתר: שלנה (ונעשתה נותר), ושנטמאת (בשר הקרבן), ושיצאת (יצא) בשרה אל מחוץ לעזרה. ונדון בדבר: לאו [האם אין] הכווונה ב"לנה" — שלן הדם, שלאחר שנתקבל בכוס עבר עליו לילה בלא שנזרק. וקתני [ושנינו] שכיון שהיה לה שעת הכושר — שוב אין מועלין בו,

ושמע מינה [ולמד מכאן] שכיון שהיו השחיטה וקבלת הדם כתיקנן, אף שלא נזרק הדם בפועל, די בהיתר זריקה כדי להחשיב את הדבר כ"שעת היתר" המפקיעה מדין המעילה, ששנינו בדברי ר' יהושע. והרי זה שלא כחזקיה ולא כר' יוחנן!

ודוחים דיוק זה: לא, אין המשנה מדברת בלינת הדם שטרם נזרק, אלא שלן הבשר, אבל הדם כבר איזדריק [נזרק] כראוי, ורק אחר כך נפסל הבשר בלינה, ורק משום הכי [כך] שהיתה שעת היתר לאכילה קתני [שנה] ר' יהושע שאין מועלין בו. ודנים עוד בהסבר כוונת דברי ר' יהושע "שעת היתר" מדיוק דברי משנתנו.

תנן [שנינו במשנה]: ואיזו היא שלא היתה לה שעת הכושר לכהנים? — שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, או במחשבת חוץ למקומה, וכן כשקבלו פסולין לעבודה את דמה, וזרקו הפסולים את דמה.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] בענין זה של קבלת וזריקת הפסולים, אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שזרקוהו פסולין וגם קבלוהו פסולין — על כך יש לתמוה: למה לי עד דאיכא תרתי [שיש שתים], שתי פעולות פוסלות, גם קבלה וגם זריקה שנעשו בפסול, והלא מכיון שקבלו הפסולים כבר נפסל הקרבן!

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים, וקתני [ושנה] בו שמועלין (שיש עדיין דין מעילה) בו, והרי זה משום שעדיין לא היתה לו שעת היתר, אבל אם היתה לו שעת היתר, וכגון שקבלוהו כשרים ומותר בזריקה — אין מועלים בו.

שמע מינה [למד מכאן] שהיתר זריקה שנינו, שלא כהסברו של חזקיה ושלא כהסברו של ר' יוחנן.

מתקיף לה [מקשה עליה, על פירוש זה של המשנה] רב יוסף: ואי סלקא דעתך איכא לפלוגי הכי [ואם עולה על דעתך שיש לחלק כך] במשנה, בין קבלוהו פסולים וזרקוהו כשרים לבין קבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, אם כן הא דתנן התם [הלכה זו ששנינו שם במשנה במסכת זבחים]: דם קרבן

חטאת פסולה שניתז על הבגד — אין דמה טעון (מחייב) כיבוס הבגד (שלא כדין דם חטאת כשרה שניתז על בגד שהריהו מחייבו בכיבוס), בין שהיתה לה לחטאת זו שעת הכושר (שעת היתר) ונפסלה לאחר מכן, ובין שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה. שכן כיון שעתה היא פסולה — אין דמה שניתז על הבגד מחייב בכיבוס.

ומסבירים: אי זו היא שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה? — כגון שלנה, או שנטמאת, או שיצאה אל מחוץ לעזרה.

איזוהי שלא היתה לה שעת הכושר? — שנשחטה במחשבת חוץ למקומה, או במחשבת חוץ לזמנה, וכן כשקבלו פסולין לעבודה את דמה וזרקו הפסולים לעבודה את דמה.

ונברר את דברי המשנה הללו: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר], אילימא [אם תאמר] שלשון המשנה הוא בדווקא, שרק באופן שקבלוהו פסולין וגם זרקו אותו פסולין — הוא שאין דמה של החטאת הפסולה טעון כיבוס, ונסיק מכאן: הא [הרי] אם לא נעשו גם הקבלה וגם הזריקה על ידי פסולים, וכגון שקבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, או שקבלוהו פסולים וזרקו כשרים — דמה טעון כיבוס.

ואולם מסקנה שכזו אינה נכונה, שהרי קרי [קרא, אמר] כאן בתורה בדין דם החטאת המחייב כיבוס הבגד עליו ניתז: "אשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש" (ויקרא ו, כ), ולמדנו מכאן כי דין זה אינו נוהג אלא בדם החטאת העומד להזאה, ולא בדם החטאת שכבר הוזה דמה? אלא מכאן נלמד כי לשון המשנה בענין דם חטאת הריהי לאו [לא] בדוקא,