סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

פירוש שטיינזלץ

קלטוה את העולה הזו מחיצות העזרה, שמכאן והלאה יחולו עליה לכל דבר דיני העולה הקריבה במקדש, ומתוך הלכה זו

בעי [שאל] ר' אלעזר: עולת במת יחיד שנמלך והכניסה לעזרה, ואחר שהכניסה נפסלה בעבודתה, וכגון ששחטה בדרום העזרה (שלא במקומה הראוי לשחיטה, בצפון) ועלו איבריה להקרבה על המזבח, מהו הדין בכגון זה, האם אומרים אנו שירדו? שכן אף שנפסלה בשינוי מקום במקדש, אך אילו היתה נשחטת בדרום בבמת היחיד — לא היתה נפסלת בכך.

ונסיק מתוך כך: מתוך דקמיבעיא ליה לחדא [שהיה מסופק לו לר' אלעזר דווקא במקרה האחד הזה], מכלל הדבר נלמד דאידך במקרה האחר], במקדיש עולה לכתחילה למקדש, ונפסלה לעבודה במקדש, וכגון שנשחטה בדרום, פשיטא ליה [פשוט לו] מה הדין כשעלו איבריה למזבח, אי [או] כדעת רבה שאין הם קרבים, אי [או] כדעת רב יוסף שקרבים.

ודוחים קביעה זו: מכאן אין להוכיח שלר' אלעזר היה ברור מה הדין בעולה שהקדישה מלכתחילה למקדש, ונפסלה לעבודה, שאפשר לומר שאף במקרה זה אין הוא יודע, וחדא מגו חדא קמיבעיא ליה [ובמקרה אחד מתוך המקרה אחד נוסף נשאלה לו השאלה], כלומר, ששאלתו מורכבת משני המקרים יחד, בין שדעתו כרבה ובין שדעתו כר' יוסף במקרה האחד, עדיין יש לשאול מהו הדין במקרה השני.

ומסבירים: מצד אחד אף אם נאמר כשיטת רבה שאין האיברים הפסולים שעלו לראש המזבח קרבים, עדיין יש מקום להבחין ולומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבה התם [שם] שאם עלו ירדו, אלא משום שהוא סבור שכאשר מתחילה הקדיש את הקרבן להקריבו בתוך המחיצה של העזרה (שבה השחיטה נעשית רק בצפון) כתיקנה (כהלכתן), בכגון זה השחיטה בדרום

פסלה [פוסלת] לגמרי את הקרבן, ולכן אף אם עלה למזבח — ירד. ואילו כאשר מתחילה הוקדש להקרבה בבמת יחיד, שהוא שלא כתיקנה, בכגון זה שחיטת דרום לא פסלה [איננה פוסלת] לגמרי את הקרבן, ולכן אם עלו למזבח — לא ירדו.

או דילמא [שמא] נאמר להיפך: אפילו לדעת רב יוסף שאמר שאם עלתהלא תרד, אפשר לומר שדין זה נאמר דווקא במחיצה כתיקנה, כאשר מתחילה הקדיש את הקרבן להקריבו בתוך מחיצת העזרה — שמאחר וההקדשה נעשתה כתיקונה הריהי קלטה [קולטת] את הקרבן לקדושה, לענין זה שאם נפסל ובכל זאת עלה למזבח — לא ירד, אבל מחיצה בהקרבה שלא כתיקנה, כגון בקרבן שהוקדש תחילה לבמת יחיד — לא קלטה [אינה קולטת] אותו המחיצה כלל, ואף אם עלה — ירד. שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א ועוד בדין מעילה בקרבנות שנפסלו. אמר רב גידל, אמר רב: זריקת דמו של קרבן שבשעה שנשחט חשב לאכול את בשרו מחוץ לזמנו הראוי, והריהו איפוא פיגול, זריקה זו אינו מוציא (מפקיע) את הקרבן מידי דין מעילה בקדשי קדשים, שהרי לא פסק מלהיקרא "קדשי ה' " שכן דין מעילה בקדשי קדשים אינו בטל עד שיותר הקרבן לאכילת הכהנים, וקרבן זה כיון שלא התירתו הזריקה לאכילת הכהנים עדיין דין מעילה עליו. וכן מעשה זריקה זה אינו מביא את הקרבן לידי חלות דין מעילה על האימורים (החלקים המוקרבים על המזבח) מכאן והלאה, בקדשים קלים. שכן זריקת הדם היא המחילה דין מעילה על האימורים בקדשים קלים, וזו כיון שהיתה פסולה — לא הועילה לכך.

ונמסר כי כאשר יתיב [ישב] אביי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו שאמר רב גידל בשם רב], איתיביה [הקשה לו] רב פפא לאביי על הלכה זו ממה ששנינו במשנה במסכת מנחות: השוחט את קרבן התודה לפנים (בתוך העזרה), כדינה, ואולם לחמה (ארבעים החלות הבאות עם התודה) היה באותה שעה חוץ לחומה — לא קדש בשחיטה זו את הלחם, כיון שבשעת השחיטה היו החלות במקום שאסור לאוכלן.

וכן אם שחטה את התודה עד שלא (בטרם) קרמו פניה, (החלו בהתקשות פני העיסה הנאפית) בתנור, ואפילו קרמו פני כולן, כל החלות, חוץ מאחת מהןלא קדש הלחם, ואף לא אלו שקרמו פניהם. ואם שחטה את התודה במחשבה לאכול את בשרה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, או חוץ למקומה ונעשתה איפוא פיגול — קדש הלחם לענין זה שמועלים בו.

ונסיק: אלמא [מכאן] שמחשבת פיגול מייתי לה [מביא אותה] את הקדשים הקלים בכלל, לידי מעילה, וקשה על דברי אביי בשם רב גידל בשם רב! ונמסר שאישתיק [שתק] אביי ולא מצא דרך להשיב לרב פפא על שאלתו זו.

ואולם כי אתא לקמיה [כאשר בא אביי לפני] ר' אבא ואמר לו את קושייתו של רב פפא, אמר ליה [לו] ר' אבא לאביי: אין זו קושיה, שכן רב גידל אמר שפיגול אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים רק כאשר מחשבת הפיגול היתה בשעת הזריקה, שרק בשעה זו מחשבת הפיגול פוסלת את הקרבן, ולכן שוב אין יכול לחול דין מעילה עליהם. אבל המשנה במנחות עוסקת במחשבת פיגול בשעת השחיטה, ובשעת הזריקה היתה מחשבתו ראויה, ובמקרה זה זריקת הדם אכן מביאה לידי מעילה בקדשים קלים.

אמר ליה [לו] רב אשי לרבא בשאלה על הסבר זה בדברי רב גידל: והא [והרי] אמר עולא: קומץ המנחה שהוא פיגול, והריהו פסול להקרבה, שהעלו אותו להקטירו לגבי מזבח וכבר שלטה בו אש המזבח — פקע פיגולו ממנו, והריהו כשר להקרבה, ומעתה יש לשאול: בדין זה למדים שמחשבה פסולה אכן מחילה דין פיגול.

והלא מעשה הקמיצה במנחות היינו [הרי זה] כמעשה השחיטה בקרבנות, וכשם שהקמיצה במנחות די בה כדי לפגל, אף השחיטה בקרבנות כך. ויתקדשו אם כן אימורי קדשים קלים בזריקה שלאחר שחיטה המפגלת ויהיה בהם דין מעילה!

אמר ליה [לו] רבא לרב אשי: מכאן אין להקשות, שכן מה שנאמר בדברי עולא בקומץ המנחה שהוא פיגול, אין כוונתו ששם פיגול חל על הקומץ, אלא שנעשה בו מעשה איסורא דמייתי [איסור שמביא] לידי פיגול, ואולם אין הוא נעשה פיגול גמור אלא כשמחשבת הפיגול היתה בשעת ההקטרה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר