א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: קרבנות שעשה בהם עבודה שלא במקום הראוי, והריהם פסולים מלהקריב על המזבח, אי [אם] קרה ועלו על המזבח להקרבה, מהו דינם, האם אומרים אנו שירדו (שיורידו אותם) מן המזבח, בלא להקריבם, שהרי פסולים הם. או שאומרים שכיון שיש בהם צד קדושה, כיון שעלו — שוב לא ירדו. ונחלקו חכמים בדבר, רבה אמר: אם עלו — ירדו, רב יוסף אמר: אם עלו — לא ירדו.

ומסבירים את שיטותיהם: אליבא [לשיטתו] של ר' יהודה במשנה במסכת זבחים (סד,א) הלומד מדרשת הכתובים שבהמת קדשים שנפסלה אם עלתה לראש המזבח — תרד, לא תיבעי לך [לא תישאל, תסתפק לך], שכן דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל רבה ורב יוסף אינם חלוקים] שכך הוא הדין גם בפסולים הנזכרים במשנתנו, שאף אם כבר עלו על המזבח — ירדו ממנו בלא הקרבה. ואולם כי פליגי אליבא [כאשר נחלקו רבה ורב יוסף, הרי זה לשיטתו] של ר' שמעון החולק על ר' יהודה וסבור שכל הפסולים שמנה ר' יהודה וכן חטאת העוף שנתן את דמה למעלה מחוט הסיקרא (שבאמצעו של המזבח), או עולת העוף שנתן את דמה למטה מחוט הסיקרא שלא כדינם ונפסלו בכך, אם עלו לא ירדו.

רב יוסף סבור כשיטת ר' שמעון, שאף במקרים השנויים במשנתנו אם עלו — לא ירדו. ואילו רבה אמר לך [יכול לומר לך]: אף לשיטת ר' שמעון, אין דין הנשחטים בדרום כדין מקרים אלו, משום שעד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר הוא] ר' שמעון שאם עלו לא ירדו, אלא בקרבנות כגון חטאת העוף שדמיהם ניתנין למטה מחוט הסיקרא, שנתנן שלא כדין למעלה מחוט הסיקרא, או בקרבנות כגון עולת העוף שדמיהם ניתנין למעלה שנתנן למטה, ששינה רק את מקומה של הזאת הדם במזבח,

ולעולם מדובר בקרבנות ששחטן וקבל דמן בצפון כראוי, ורק נתינת הדם היתה שלא כראוי, אבל הכא [כאן] בקרבנות שנשחטו שלא במקומם הראוי, כיון ששינה במקום שחיטתם ושחטן בדרום — כמאן דחנקינון דמי [כמו שחנקם נחשבים] וכאילו לא נשחטו כלל, ואם עלו — ירדו.

תנן [שנינו במשנתנו]: קדשי קדשים ששחטן בדרום — מועלין בהן. ומעתה נדון בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת רב יוסף — ניחא [נוח הדבר], שכן הוא סבור שלא יצאו על ידי כך מקדושתם, וכשם שאם עלו, לא ירדו — אף מועלים בהם. אלא לרבה הסבור שאם עלו — ירדו, קשיא [קשה] מדוע יש בהם דין מעילה! ומשיבים: לדעת רבה מאי [מה] משמעות "מועלין בהן" האמור במשנה? — מדרבנן [מדברי חכמים], ומן התורה אכן אין בהם מעילה.

ומסבירים: מאי איכא [מה איזה הבדל מעשי יש] בין מעילה דאורייתא [שמן התורה] למעילה מדברי רבנן [חכמים]? — במעילה דאורייתא [שמן התורה] משלמין חומש (חמישית) בנוסף על תשלום הקרן, ואילו במעילה דרבנן [מדברי חכמים] — לא מוסיפים חומש.

ותוהים: ומי איכא [והאם יש] מעילה מדרבנן [מדברי חכמים]? ומשיבים: אין [כן], שכן אמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו — יצאו בכך מידי דין מעילה דבר תורה. ונדייק מדבריו: אלמא מדאורייתא לא אית להון [מכאן שדווקא מן התורה אין להם] דין מעילה, אבל בדרבנן אית בהון [מדברי חכמים יש בהם] דין מעילה, הכי נמי [כך גם כן] במשנתנו שיש מעילה בנשחטים שלא במקומם, הכוונה היא — מדרבנן [מדברי חכמים].

ב ושואלים על כך: להסברו של רבה שדין המעילה שבמשנתנו הוא מדברי חכמים, לימא תנינא להא [האם לומר שכבר שנינו במשנתנו את העיקרון הזה] שאמר עולא, אמר ר' יוחנן, ואם כן מה השמיענו בכך עולא? ומשיבים: אף על גב דתנינא [אף על פי שאמנם ניתן ללמוד ממה ששנינו] במשנה שיש מעילה מדברי חכמים, עדיין איצטריך [צריך] את דברי עולא, משום שסלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך להבדיל ולומר] כי דווקא הכא [כאן] בקרבנות שנשחטו שלא במקומם אומרים אנו שיש בהם מעילה מדברי חכמים, משום שלא בדילין מנהון [לא בדלים, פורשים מהם] אנשים, שהרי הם נראים כשאר הקדשים, ואין הדבר ניכר.

ומשום כך גזרו בהם חכמים, אבל בקדשים שמתו, הואיל ובדילין מנהון [ובדלים מהם] האנשים, שהרי הכל יודעים שנבילות הן אלו, ומאוסות הן, לא ייהנו מהן. ואם כן אימא [אמור] שאפילו מעילה מדרבנן [מדברי חכמים] לא תהיה בהם. לכן קא משמע לן [הוא, עולא בשם ר' יוחנן משמיע לנו] שאף באלו יש מעילה מדברי חכמים.

ומקשים על כך: אף דין זה שקדשים שמתו יש בהם מעילה מדברי חכמים נמי תנינא [גם כן כבר שנינו], שכן שנינו: הנהנה מן החטאת שהיא בעלת מום, ועומדת להיפדות, כשהיא חיה עדיין, וכגון שתלש מצמרה — לא מעל בהנאה זו עד שיפגום (שיחסיר משוויה שווה פרוטה). ואילו הנהנה מקרבן החטאת כשהיא כבר מתה ושוב אין בה דין פדיון, ולא הפחית איפוא מדמיה — כיון שנהנה כל שהוא — מעל. והרי מעילה זו ודאי שמדברי חכמים היא, שהרי מן התורה אין דין מעילה בבהמת קדשים לאחר שמתה. ונמצא שדברים אלה שאמר עולא בשם ר' יוחנן שנויים כבר במשנה!

ומשיבים: אין ללמוד כן, משום שסלקא דעתך [היה עולה על דעתך]