בוצינא דהשתא טב מקרא דלמחר בוצינא דלעת קטנה קרא דלעת גדולה כלומר מוטב שאמכרנו בשויו דשמא אם אני מניח להם מן הדמים לא יועילו לי כלום ולא יתנו לי בכורות שלהן: מתני' טוב ברע. תמים של חולין לא יתפיס ברע של קדש ואם המר ימיר וגו' אלמא בעלי מומין עבדי תמורה ואבעל מום חיילא תמורה דכתיב או רע בטוב דמשמע בעל מום דחולין בתם דהקדש: ואי זהו טוב ברע. כלומר איזהו רע דקדש דעביד תמורה שקדם הקדשו את מומו אבל קדם מומו את הקדשו לא עביד תמורה . ובגמרא מפרש מאי תלמודא: גמ' נכתוב לא ימיר אותו טוב ברע או רע בו. והוי משמע או רע לא ימיר לא בטוב ולא ברע: בטוב בתרא ל''ל לומר לך טוב מעיקרו. שבשעה שהוקדש היה תמים ושוב נפל בו מום עושה תמורה: לא ימיר אותו ברע. והוי משמע דאיהו הוי טוב: או רע. משמע או רע של חולין לא ימיר בטוב: טוב ברע. טוב של חולין ברע של קדש: דעלויי מעלי ליה. להקדש לקי טוב בטוב מיבעיא: אין עונשין מן הדין. ולהכי איצטריך קרא דמשום דין קל וחומר לא מלקינן ליה כי מימר טוב בטוב: ואביי אמר. לך האי לאו עונשין מן הדין הוא. אלא אגלויי מילתא בעלמא היא. דהיכא דגלי קרא דלקי אטוב דחולין כי מימר ליה ברע דקדש גלי נמי דאי מימר ליה בטוב דקדש לקי: דמי גרע טוב מרע. כלומר מי גרע טוב דקדש מרע דקדש כי היכי דרע דקדש כי מחליף ליה לקי ה''ה לטוב דקדש דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף מידי דקדש: חילוף משמע ע''י ב' אנשים ולא בעי ולא ימיר דמי גרע של עצמו משל אחרים: חילוף תצא זו ותכנס זו. והתם אע''ג דלא אהני מידי דהקדש תם אינו יוצא לחולין אפ''ה לילקי הואיל ונתכוין להוציא הקדש לחולין: מתני' ממירין אחד. של חולין: בשנים. דקדש ואומר הרי זו תחת אלו: ושנים. דחולין באחד דקדש הרי אלו תחת זו: מה הוא מיוחד. דכתיב הוא: גמ' והא טעמיה דר' שמעון במתניתין משום האי קרא הוא. דוהיה הוא ותמורתו: ומשנינן אמר ר' שמעון בן לקיש מודה רבי שמעון שממירין וחוזרין וממירין. בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה דהקדיש ואפילו עד מאה: מאי טעמא דקדושה ראשונה דהקדש ראשון להיכן הלכה. שלא יתפיס עוד אחרת בקדושתו עד אלף לשון אחר אמר רבי דגרסינן מעיקרא אמר להן רבי שמעון מן והיה הוא ותמורתו וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להן איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי ור' שמעון בן לקיש מימרא דנפשיה קאמר ולא לתרוצי הך פירכא אתא:

שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. טוב קודש ברע דחולין או רע דקדש בטוב דחולין זה הכלל הראשון הוא הקדש: איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן למומן. זהו הפך מן האחרים שהרי הכא האחד הוא הנתפס: לאביי חד בטוב אייתורי מייתר. ולרבא תרוייהו דהוה מצי למכתב ולא ימיר אותו ברע או רע וקשה מההיא דפ''ב דבכורות (דף יד:) דאמר השתא רע דקדש בטוב דחולין אמרת לא טוב דקדש ברע דחולין מיבעיא משמע דטוב ברע מיותר למעוטי היכא דקדם מומן להקדישן דלא מתפיסין בתמורה ואין זה לא כאביי ולא כרבא ועוד קשה מאי קאמר טוב ברע מיבעיא והא איצטריך למימר דנתפס רע דחולין בטוב דקדש ויש לומר דהתם הכי קאמר לכתוב רחמנא ולא ימיר אותו רע בטוב או ברע טוב ברע למה לי כלומר טוב ל''ל אבל לא קאמר דנישתוק מטוב ברע כו' אלא מטוב לבד והיינו כאביי: והא טעמא דרבי שמעון משום הוא הוי אמר רבי שמעון בן לקיש מודה רבי שמעון דממירין וחוזרין וממירין. ופרש''י ללשון ראשון דתירוץ הוא ומשום הכי אתא בהמה בבהמה ודוחק הוא דאדרבה לדברי רבי שמעון משמע דבהמה חדא משמע ולא שנים והיכי קאמר דמפיק מיניה דממירין וחוזרין וממירין ול''א פרש''י דגרס מעיקרא אמר להן רבי שמעון מוהיה הוא ותמורתו וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להון איהו מהתם נמי מצי למילף טעמא דידי ורשב''ל מימרא דנפשיה קאמר ולאו לתרוצי הך פירכא אתא: