|
טקסט הדף מנוקד
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ הַחֲיֵיהוּ מֵעֶרְכֶּךָ
אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכוּ' מַאי טַעְמָא הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְלֹא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מֵעֶרְכֶּךָ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם הָיָה אִיכָּר נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ וְרַבָּנַן הָנְהוּ לָאו כְּלֵי אוּמָּנוּת נִינְהוּ אֶלָּא נְכָסִים נִינְהוּ הָיָה לוֹ מִין אֶחָד פְּשִׁיטָא כִּי הֵיכִי דְּסַגִּי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא הַשְׁתָּא נָמֵי סַגִּי לֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא עַד הָאִידָּנָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְאוֹשׁוֹלֵי הֲוָה מוֹשְׁלִי לֵיהּ הַשְׁתָּא דְּלֵיכָּא דְּמֹשֵׁיל לֵיהּ לָא קָא מַשְׁמַע לַן הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילִּין הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר אֲמַר לְהוּ סַלִּיקוּ לֵיהּ תְּפִילִּין מַאי קָא מַשְׁמַע לַן מַתְנִיתִין הִיא הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דְּסָבַר מִצְוָה קָא עָבֵידְנָא אֲבָל לְעִנְיַן זַבּוֹנֵי מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ לָא [מְ]זַבֵּין אִינִישׁ קָא מַשְׁמַע לַן מַתְנִי' אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ עֲבָדִים נִמְכָּרִין בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר מְשׁוּבָּח מָנֶה וְכֵן פָּרָה אִם מַמְתִּינִין אוֹתָהּ לָאִיטְלֵיס מְשׁוּבַּחַת הִיא וְכֵן מַרְגָּלִית אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ מְשׁוּבַּחַת הִיא אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה מַרְגָּלִית לְקַלִּים קֹדֶשׁ לַה' סְתָם הַהֶקְדֵּישׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲדַרַן עֲלָךְ שׁוּם הַיְּתוֹמִים מַתְנִי' אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא גּוֹאֲלִין אַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה אַחַת אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ אֲבָל הֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים גְּמָ' וּרְמִינְהוּ מַקְדִּישִׁין בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יַקְדִּישׁ וְאִם הִקְדִּישׁ אֵינָהּ קְדוֹשָׁה רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים וְכֵיוָן דְּאֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים יְהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו וְאַל יַקְדִּישׁ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים אִיתְּמַר הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ רַב אָמַר קְדוֹשָׁה וְנוֹתֵן חֲמִשִּׁים וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵינָהּ קְדוֹשָׁה כׇּל עִיקָּר מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן מְכִירָה דִּפְלִיג שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר וּמָה מְכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה עַכְשָׁיו שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר אֶלָּא הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר וְהָא תְּנַן הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִין דָּמֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין רש"יגמ' הוא. דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך: עד האידנא דהוה ליה. מעצד יתירה לאשולי הוו מושלי ליה מגירות: סליקו ליה תפילין. חלצו לו תפילין מראשו עד שיפדם בדמים: מצוה קא עבידנא. דיהיבנא לבדק הבית הילכך אכל נכסיה הוה דעתיה: מתני' אין לו לא בכסות אשתו. שאינו שלו: לשמן. לשם אשתו ובניו: סנדלים חדשים. רבותא קמ''ל [דאע''ג] דעדיין לא נעלום הרי הן בחזקתן משעת לקיחה: אע''פ שאמרו עבדים נמכרים [בכסותן] לשבח. דכסות יפה שלהן משבחת ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים שאם תילקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים שהוא שוה עכשיו: לאיטליס. יום השוק: לכרך. שדרך סוחרים לבא שם: אין לו להקדש אלא מקומו. במרגלית: ושעתו. בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאילו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד תשעים זוז וכן יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה: גמ' שלא ישהה מרגלית לקלים. לאדם קל ועני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית לא ישהנה לו גיזבר לומר העלה אותה לכרך ולפי אותן הדמים תן אלא לפי מה ששוה כאן שמין וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר: מתני' אין מקדישין. שדה אחוזה לפני היובל פחות משתי שנים דכתיב במקדיש שדה אחוזה על פי שנים הנותרות ואין שנים פחות משתים: ולא גואלין אחר היובל פחות משנה. מפרש לה בגמרא רב לטעמיה ושמואל לטעמיה: ואין מחשבין כו'. מפרש בגמרא: אבל הקדש מחשב חדשים. כלומר ואם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה כי הא דמפרש לקמן דאקדשה בפלגא דארבעים ותמני דאי חשבת לההיא יציאה הוה ליה פחות משתי שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשין ואי לא חשבת אותן חדשים שיצאו ה''ל שתי שנים לפני היובל ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שני סלעים ושני פונדיונין הכא ודאי מחשבין אותה ביציאה גמורה: גמ' ורמינהו מקדישין בין לפני היובל. דמשמע אפילו פחות מב' שנים: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין לגאול בגירוע פחות מב' שנים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגואלה נותן בבית כור נ' סלעים כדכתיב זרע חומר שעורים ואם הקדישה עשר שנים או עשרים לאחר היובל מחשבין השנים הנותרות עד היובל הבא ונותן סלע ופונדיון לכל שנה כדכתיב (ויקרא כז) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו' ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים סלעים והמקדיש שתי שנים לפני היובל פודה אותה בשני סלעים ושני פונדיונין כדכתיב על פי השנים הנותרות וכן עולה החשבון של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמשים שקל כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו' משנת ולא שנת יובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים צא לתשעה ומ' שנים הבאים עד יובל הבא תשע וארבעים סלעים נמצא סלע יותר על סלע לכל שנה חלקיהו לפונדיונין דבסלע יש מ''ח פונדיונין הרי לכל שנה סלע ופונדיון פחות פונדיון הילכך המקדיש שדהו לאחר היובל שתים או שלש שנים נותן לכל שנה עד היובל סלע ופונדיון ואף על פי שכשתחשוב סלע ופונדיון למ''ט שנים תמצא חמשים סלע ופונדיון כגון מ''ט סלעים ומ''ט פונדיונין והסלע אינו אלא מ''ח פונדיונין הא פרכינן ליה בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נ.) פונדיון זה מה טיבו קולבון לפרוטרוט וקאמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן נ' סלעים דגבי גירוע כתיב (ויקרא כז) על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמשמע לן מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ''ח סלעים: בשלמא. לענין מוכר שדהו בשנת היובל עצמה פליג שמואל עליה דרב לקמן בפרק המוכר (דף כט:) משום דאיכא למימר ק''ו: מי איכא למימר ק''ו. הרי אותן הקדושות כבר אין יוצאין מיד הקדש ביובל בלא פדיון דהא תנן (לקמן דף כה:) הגיע יובל ולא נגאלה כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש בדק הבית: כר''ש ס''ל. הילכך איכא למימר ק''ו קדושה כבר יוצאה עכשיו אינה קדושה אינו דין שלא תקדש: תוספותאין להקדש אלא מקומו ושעתו. וא''ת אם כן למה צריך. להמתין שום ההקדש ששים יום והרי בכל הני דהכא אין ממתינין אע''ג דהוי רווחא דהקדש ואין לומר דהכא מיירי בשהקדיש כל נכסיו ומשום הכי לא שייך הכרזה זה אינו דהא תניא בתוספתא דפרקין דאפילו לא הקדיש אלא מרגלית לבדה כך הדין דאין ממתינין וי''ל דהכא מיירי במטלטלין ואיתא (בהנושא) [בפ' אלמנה ניזונת] (כתובות דף ק:) דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דמצריך הכרזה ששים יום מיירי בקרקעות: מתני' אין מקדישין כו': רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל. לפדות פחות משתי סלעים וב' פונדיון (יפים) שהרי אם גאלו הוא או אחר באחד משני היובל בין בכ' בין בל' או באחד מכל שני היובל הוא נגאל לפי השנים הנותרות עד יובל סלע ופונדיון לכל שנה ושנה הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|