"רוחבו של פלוני עלי", מהו? "ישיבתו", מהו? "עוביו", מהו? "היקיפו", מהו? מה התכוון לתת בכל אחד מאלה? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה מחלוקת בענין האומר: "משקל ידי עלי", כיצד אומדים את משקל היד. ומחלוקת זו מובאת בהרחבה בברייתא, שכך תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "משקל ידי או משקל רגלי עלי", ר' יהודה אומר: מביא חבית וממלא מים, ומכניס ביד עד האציל (המרפק), וברגל עד הארכובה (הברך),

ושוקל בשר חמור גידים ועצמות בכמות היחסית שיש בידו של אדם, ונותן לתוכה עד שתתמלא בשנית. ואף על פי שאין ראיה לדבר שבשר חמור שוקל כבשר אדם — זכר לדבר, שנאמר: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ).

אמר לו ר' יוסי: היאך אפשר לכוין בדיוק כמות של בשר החמור כנגד בשר שביד, וגידים של חמור כנגד הגידים שביד, ועצמות החמור כנגד העצמות שביד? אמר לו ר' יהודה: אומדין (משערים) דברים אלו. אמר לו ר' יוסי: עד שאומדין באופן זה, ימודו (יאמדו) ישירות את משקל היד. עד כאן הדיון שבברייתא. ומוסיפים: ור' יהודה מה הוא עונה לכך? הוא סבור כי כמה שאפשר לדייק עבדינן [עושים אנו].

נאמר בברייתא שכשאמר "משקל ידי ורגלי עלי", ביד מודדים עד האציל (המרפק), ומכאן עולה כי זו היא הגדרת "יד". ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא אחרת: קידוש ידים ורגלים במקדש (שציותה עליו התורה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", שמות ל, יט) — עד הפרק, מקום חיבור הכף והזרוע!

ומשיבים: דאורייתא [בלשון של תורה] משמעות "יד" היא עד הפרק, אבל בנדרים ("משקל ידי עלי") — הלך אחר לשון בני אדם, ושם המשמעות היא עד האציל. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] משמעות "יד" עד הפרק בלבד? והא גבי [והרי אצל] תפילין אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: "והיה לך לאות על ידך" (שם יג, ט), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: "ידך" — זו קיבורית (הבשר התפוח שבין המרפק לכתף)!

אלא: דאורייתא [בלשון של תורה] קיבורית כולה נכללת גם היא בשם "יד", בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשונם "יד" היא עד המרפק, וקידוש ידים ורגלים במקדש — הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני לומדים אותה] שמצוה לקדש עד הפרק בלבד.

ועוד שנינו בברייתא כי ברגל, כשאומר "משקל רגלי עלי" — מודדים עד הארכובה (הברך), ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: מה שנאמר בתורה בחובת עליה לרגל "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שם כג, יד), ולא "שלש פעמים", בא ללמדנו — פרט לבעלי קבין, כלומר, מי שנקטעה כף רגלו ונותן את הגדם בתוך קב (תותב), שהוא פטור מלעלות לרגל, מפני שאין לו רגל. והלא לפי הברייתא, מי שלא נקטעה רגלו עד הברך עדיין יש לו רגל!

ומשיבים: אף שמן התורה "רגל" היא כף הרגל עד הקרסול, בנדרים ("משקל רגלי עלי") הלך אחר לשון בני אדם, והם קוראים "רגל" עד הברך. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] "רגל" משמעה פרט לבעלי קבין ולא עד הברך?

והא גבי [והרי אצל] חליצה אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: "ונגשה יבמתו... וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), ותנא [ושנה החכם בברייתא]: יבם גידם, אם חלצה נעלו מן הארכובה (הברך) ולמטה — חליצתה כשרה!

ומשיבים: "רגל" שבתורה היא אמנם רק עד הקרסול, ואולם שאני התם [שונה שם] לענין חליצה, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "מעל רגלו" (ולא "מרגלו"), ולשון זו מכשירה גם מה שלמעלה מ"רגלו". ושואלים: אי הכי [אם כך], אם חלצה למעלה מהארכובה (מהברך) נמי [גם כן] תהא חליצתה כשרה! ומשיבים: נאמר "מעל", כלומר, מה שמעל כף הרגל, ולא מעל של מעל.

אמר רב פפא, שמע מינה [למד מכאן]: האי איסתוירא [עצם הקרסול] עד ארעא נחית [עד הארץ הוא יורד], ואינו מופסק לעצמו מכף הרגל, דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק [שאם עולה על דעתך שהוא מופסק] מכף הרגל, הוה ליה איסתוירא [נמצא הקרסול] מעל הרגל, ושקא [והשוק], החלק שמעל הקרסול, היא מעל של מעל, ולא היו מכשירים חליצה משם. רב אשי אמר: אפילו תימא מיפסק פסיק [אפילו תאמר שהקרסול נפרד] מכף הרגל לא היו קוראים לו "מעל הרגל", מפני שכל דבהדי כרעא ככרעא דמי [כל שסמוך לכף הרגל ככף רגל הוא נחשב].

ב משנה האומר: "דמי ידי עלי" — שמין (אומדים) אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, ויתן את ההפרש. זה חומר בנדרים מבערכין, שאילו אמר: "ערך ידי עלי" — פטור.

ג גמרא ושואלים: היכי שיימינן ליה [כיצד אומדים אותו]? אמר רבא: אומדין אותו אומד של תשלומי נזקין, כפי ששמים אדם שנקטעה ידו, כמה היה שווה מתחילה כעבד, וכמה עכשיו, והמזיק משלם את ההפרש.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם, בנזיקין] כיון שנקטעה ידו גברא זילא [אדם מזולזל] הוא, והשומה של הנזק גדולה יותר מאשר חוסר האפשרות לעבוד ביד זו. הכא גברא שביח [כאן, שאמר "דמי ידי עלי", אדם משובח] הוא, ואם נאמוד אותו אומד של נזיקין נמצא חייב להקדש יותר ממה שנדר!

אלא אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה רק בידו אחת לבין עבד העושה בשתי ידיו. ושואלים: בידו אחת מאי ניהו [מה היא] מציאות זו, ואידך פסיקא [והאחרת חתוכה]? היינו הך [הרי זה אותו דבר] כמו שאמר רבא! אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בעבד שידו מוכתבת לרבו ראשון, כלומר, שנכתב בשטר מכירתו שביד זו יעשה מלאכה רק לרבו הקודם.

ד ודנים בשאלות עקרוניות הנוגעות לאומדן של מי שנדר דמיו להקדש, ושנינו במשנה (סנהדרין ב,א) כי אומדן זה נעשה על פי עשרה אנשים ואחד מהם כהן. וכך בעי [שאל] רבא: אמדוהו אומד של נזקין, כגון שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה הוא שווה כעת, ואמר: "דמי עלי", מהו דינו? מי אמר: הא אמדוהו חדא זימנא [האם נאמר: הרי כבר אמדנו אותו פעם אחת], ויתן סכום זה, או דילמא שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שמא שונה אומדן של עשרה שנעשה להקדשות, מאומדן של שלושה, שנעשה לצורך נזקים]?

אם תמצא לומר: שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שונה אומדן של עשרה מאומדן של שלושה], וצריך לחזור ולאמוד אותו בעשרה, אם אמר: "דמי עלי" ואמדוהו, וחזר ואמר בשנית: "דמי עלי", מהו? האם נאמר כי הכא [כאן] ודאי כבר אמדוהו בי עשרה [עשרה אנשים], ואינו צריך אומדן נוסף. או יש לחשוש דילמא שבח ביני וביני [שמא השביח ועלה ערכו בינתיים]?

ואם תאמר שצריך לחזור ולאמוד אותו, אמר: "דמי עלי" ולא אמדוהו, וחזר ואמר: "דמי עלי", מהו דינו? הכא [כאן], האם נאמר כי ודאי