|
טקסט הדף מנוקד
וְאַחַר כָּךְ מֵתָה בִּתּוֹ פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּתֵּחַ שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה כָּשֵׁר זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת כָּשֵׁר
שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא אוֹ רָאָה אִם לֹא יַגִּיד בִּרְאִיָּיה וְהַגָּדָה תְּלָא רַחְמָנָא מִילְּתָא וְהָא אִיכָּא וְאֶלָּא וְהוּא לְמָה לִי לְכִדְתַנְיָא רָאָה סִיאָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין וְעֵידָיו בֵּינֵיהֶן וְאָמַר מַשְׁבִּיעַנִי עֲלֵיכֶם אִם יוֹדְעִים אַתֶּם לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין תַּלְמוּד לוֹמַר וְהוּא עֵד וַהֲרֵי לֹא יִיחֵד עֵידָיו יָכוֹל אֲפִילּוּ אָמַר כׇּל מִי תַּלְמוּד לוֹמַר וְהוּא עֵד וַהֲרֵי יִיחֵד עֵידָיו אֲבָל בַּקׇּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן וְכוּ' אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא עָשִׁיר הוּא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אֵימָא מַנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא פְּשִׁיטָא כְּשֶׁהָיָה אָבִיו גּוֹסֵס מַהוּ דְּתֵימָא רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה קָא מַשְׁמַע לַן סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּבָאָה לוֹ בְּרִיבּוֹאוֹת עָשִׁיר הוּא אָמַר רַב חִסְדָּא כְּשֶׁהָיְתָה מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים וְהָאִיכָּא שְׂכִירוּת שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסּוֹף וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם סְפִינָה הָא מַנִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דִּתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם הָיָה אִיכָּר נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ וְחַמָּר נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ מַתְנִי' הַשָּׁנִים בַּנִּידָּר כֵּיצַד יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ זָקֵן נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד הָעֲרָכִין בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ הָאִשָּׁה נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשֶׂה יָתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יָתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים נוֹתֵן בִּזְמַן הָעֵרֶךְ גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן אַתָּה הִקַּשְׁיתָּ דָּמִים לַעֲרָכִין מַרְגָּלִית לְקַלִּים וְלִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ יָכוֹל נַקִּישׁ עֲרָכִין לְדָמִים שֶׁיִּתֵּן כִּשְׁעַת נְתִינָה תַּלְמוּד לוֹמַר כְּעֶרְכְּךָ כֵּן יָקוּם אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא בִּזְמַן הָעֵרֶךְ מַתְנִי' יוֹם שְׁלֹשִׁים כִּלְמַטָּה הֵימֶנּוּ שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מֵהֶם שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכוּלָּן מִשְׁנַת שִׁשִּׁים מָה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה הֵימֶנָּה אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה הֵימֶנָּה הֵן אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחְמִיר נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל תַּלְמוּד לוֹמַר שָׁנָה שָׁנָה לִגְזֵירָה שָׁוָה מָה שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִּשְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה מִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ בֵּין לְהָקֵל וּבֵין לְהַחְמִיר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר עֵד שֶׁיְּהוּ יְתֵירוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד גְּמָ' מוּפְנֶה דְּאִי לָא מוּפְנֶה אִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן שָׁנָה שָׁנָה יַתִּירָא כְּתִיבִי לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי דְּאִי רַבִּי הָאָמַר עַד וְעַד בַּכְּלָל דְּתַנְיָא מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי יָכוֹל רִאשׁוֹן וְלֹא רִאשׁוֹן בַּכְּלָל שְׁבִיעִי וְלֹא שְׁבִיעִי בַּכְּלָל רש"יואח''כ מתה בתו. קודם שבא לב''ד להעיד: סיאה. סיעה: יכול יהו חייבין. העדים קרבן שבועת העדות אם לא העידוהו: והרי לא ייחד עדיו. שהרי השביע את כולן: יכול אפי' אמר כל מי. שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין: ת''ל והוא עד והרי ייחד עדיו. שהרי לא השביע אלא עדיו: עשיר הוא. ואמאי אין להקדש כלום בהן: מניח. שעדיין לא מת אביו אבל עתיד הוא להניח לו: פשיטא. דהא לית ליה: כשהיה אביו גוסס. בשעה שהכהן מעריכו: כשהיתה ספינתו מוחכרת ביד אחרים. ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה והיינו ריבוא דקתני במתני': הא מני ר''א היא. דאמר לקמן בפ' שום היתומים (דף כג:) גבי ערכין אם היה חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלה להקדש: צמדו. צמד בקר דהיא פרנסתו: מתני' ילד. מבן כ' ועד בן ששים דהוי ערכו נ' שקלים: הערכין בנערך. ולא אזלינן בקצב הערך בתר מעריך: גמ' אתה היקשתה דמים לערכין. בפ''ק (לעיל דף ד:) דאמרינן נדר בערכך נפשות נדר היינו דמים בערכך היינו ערכין היקישן הכתוב להני תרי מילי: מרגלית לקלים. דאזלינן במרגלית בתר קלים דכתיב בערכין ונתן את הערכך ביום ההוא ודרשינן לקמן (דף כד.) שלא ישהה מרגלית לקלים עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשיר והוא יקננה בנ' סלעים הילכך נ' סלעים יש לו ויתן ערך שלם אין אומרים כן ואין להקדש אלא מקומו ושעתו וה''נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זו עלי אין שמין אותה לפי מכר הכרכים אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום: ולידון בכבודו. שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי עלי נותן ערך שלם דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן: שיתן כשעת נתינה. דבדמים. פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב''ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב''ד: ת''ל כערכך יקום. דמשמע ערכין בשעת ערך שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך גדול ולא ערך זקן: מתני' יום שלשים כלמטה. ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן ל' הוי כלמטה ולא אמר כלום ואין ערך לפחות מבן חדש דהכי כתיב ואם מבן חדש וגו': ומעלה. משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נידון כזקן אבל בשנת ששים נידון כילד: הן אם עשינו. בתמיה כלומר וכי כן הוא אם עשינו שנת ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לו לפחות מבן ששים נ' סלעים וליותר על בן ששים אין ערך אלא ט''ו סלעים: להקל. דערך [יותר] על בן כ' יותר גדול הוא מפחות מבן עשרים וכן בבן חמש כדכתיב בקראי: ר''א אומר. לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום א' משנה האחרת: גמ' איכא למפרך. כדפרכינן במתניתין: שנה יתירי כתיבי. דמצי למכתב ואם מבן ה' שנים ועד בן כ' ואנא ידענא דעשרים נמי (כ') בשנים משתעי שנה ל''ל ובן ששים: לימא מתני'. דמצריך קרא למילף שנת עשרים כלמטה דלא כרבי דאי כרבי האמר עד ועד בכלל וכיון דכתיב מבן חמש שנים ועד בן עשרים ממילא ידענא דשנת עשרים בכלל והיינו כלמטה: יכול מיום הראשון ואילך. יהא מוזהר על חמץ ולא ראשון בכלל: תוספותאביו אפי' הכי אין להקדש בהן כלום ופריך בגמ' פשיטא דאין להקדש בהן כלום כיון שלא היה לו אותו ממון מעולם: עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו (ונעשה חתנו) ואח''כ מתה בתו כשר. מיירי בשאין בנים לבתו כיון דמוקמי' ליה הכא כר''י דאית ליה לר''י (סנהדרין כז:) היה חתנו ומתה בתו אם יש לה בנים הימנו הרי זה קרוב אבל אם אין לו בנים אין זה קרוב: ואלא והוא ל''ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. וקשיא לרבי מאי דרשי רבנן (הכא הוא) ואם מך הוא מערכך ושמא יש דרשא בשום מקום מהאי הוא דהכא ודרשי' ליה: לא צריכא שהיה אביו גוסס כו'. פירש בקונט' אבל בערכין בדעת הכהן תליא רחמנא ואי חזי דאביו גוסס אינו מעריכו עד שימות אביו ולא נהירא דלקמן אמרינן אין בהקדש אלא מקומו ושעתו ובסמוך נמי מייתי לה אתה הקשת דמים לערכין ומרגלית לקלים פירוש עני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית שאינה שוה עכשיו כי אם כ' סלעים אין אומרים נמתין עד שיבא יום השוק ותעלה לנ' סלעים אלא שמין אותה כמו שהיא עכשיו ולא יתן כ''א כ' סלעים וא''כ למה אנו צריכין להמתין עד שימות אביו לכן נראה לר''י דלא קאי אבל בקרבנות אינו כן אמת אביו אלא אהא דלעיל קאי וסוף מילתא דר' יהודה היא והא דמפרש אח''כ אפי' מת אביו והניח לו כו' מילתא באפי נפשה היא וקרבנות וערכין שוין בו: שיתן כשעת נתינה. פי' רש''י דבדמים פשיטא ליה דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת הנדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב''ד מי יודע מה היה שוה בשעת הנדר ושעת נתינה היינו [שעה] שהוא בא לב''ד לשון רש''י ותימה מאי סברא הוא זה דלמה יש לנו לומר שהיה שוה יותר מעכשיו ואם אנו רואים שהוא חלש עכשיו ואז היה גבור אז ידענו בודאי שהיה שוה יותר ונפסיד ההקדש מאחר שאנו רואים שהיה שוה יותר סלע לכל הפחות לכך אור''י דאין זו סברא אלא שום ראיה מקרא יש בו ועוד דתנן לקמן פרק האומר משקלי (דף כ. ושם) מת הנידר לא יתנו היורשים לפי שאין דמים למתים ואם היה הטעם מסברא דאזלינן בתר נתינה התם לא שייך למימר הך סברא שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות וא''כ מפני מה אנו פוטרים היורשים מכל וכל אלא ודאי שום קרא יש בו: יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל. וא''ת היאך אפשר לומר כן והכתיב (שמות יג) שבעת ימים תאכל מצות וי''ל דלחיוב כרת קאמר דכרת בהאי קרא כתיב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי מש''ה מייתי ת''ל עד יום האחד ועשרים בערב והאי קרא כרת נמי כתיב ביה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|