נסכים הבאין בפני עצמן. כגון שהביאו היום קרבן ציבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר דאמר מר (מנחות דף מד:) מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם אפי' למחר: אכילה ושתיה. קרבן ונסכים: והא תני רב מרי בריה דרב כהנא. לעיל דאין עולת נדבה טעונה שיר שהרי אין זמנה קבוע: ותסברא. דלשם שירה אמרו באחד בשבת: נפיק מיניה חורבא. דאתי למימר כי היכי דנסכים הבאים בפני עצמן רשות נסכים הבאין עם הקרבן נמי רשות: לגלותנו. גלות יהויכין והחרש והמסגר ויחזקאל היה מהם: יובל. ראש השנה שלה ביום הכפורים דתוקעין ב''ד בשופר ונפטרים עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ואז נראית שהיא יובל אלמא שנת היובל הוה בשנת י''ד לחורבן הבית וקס''ד בהדי שתא דחורבן קאמר ויובל הוא לעולם במוצאי שביעית דשנת מ''ט שביעית היא: ואי ס''ד במוצאי שביעי' חרוב. היכי משכחת לה י''ד לבהדי דתיהוי במוצאי שביעית אחד בשבוע וכו': אחר שנה. וכי חשבת ט''ו שנים משנת היובל למפרע משכחת חורבן במוצאי שביעית שהיא שנת ל''ו למנין יובל זה: אי הכי. דבשנת ט''ו לחורבן הוי ההיא נבואה כ''ו לגלות יהויכין הואי: דאמר מר גלו. ישראל עם יהויכין: בשבע. בשנה שביעית לכיבוש יהויקים: גלו בשמונה. כלומר שאותה גלות היתה בשנה שמינית למלכות נבוכדנצר דשנה שניה למלכותו כיבש יהויקים כדמפרש לקמן: גלו בי''ח. עם צדקיהו והיא היתה חרבות ירושלים והיא היתה שנת י''ח לכיבוש יהויקים והיא שנת י''ט לנבוכדנצר: משב ועד תמני סרי. משנה שביעית שהוא גלות יחזקאל עד תמני סרי שהוא חורבן הבית חד סרי לבהדי שתא דגלה בה יחזקאל ולבר משנת החורבן דמנינו לה בהדי הנך דמחורבן ועד יובל וחמיסר דמחורבן ועד יובל עם שנת החורבן ושנת היובל אשתכח דכ''ו הוו מהשתא דגלו בה ועד יובל והיכי אמר יחזקאל בעשרים וחמש לגלותנו היה יובל וס''ד דבהדי שתא דגלו קאמר: ולדידך. דבעית למימני לשנת החורבן בהנך ארבעה עשר מי ניחא: מכדי גלו נמי בי''ט. דס''ד דהאי מתרץ דג' גליות הוו דהא דתני גלו בי''ח ובי''ט הוו שני גליות וסבר דבשמונה עשר הוה חורבן וכי מנית נמי ארביסר לבהדי שנת חורבן ושנת היובל משכחת לה עשרין ושית בגלות יהויכין שהיתה בשנת שבע ולבהדי שתא דגלו בה. אלא מאי אית לך למימר. האי דקאמר יחזקאל בעשרים וחמש לגלותנו: לבר משתא דגלו בה. יהויכין ויחזקאל: מ''מ תשסרי לרבינא קשיא. דהא ודאי בגלות האחרון היה החורבן וכיון דאמר רבינא חמיסרי שנים עד היובל ומגלות יהויכין ועד שנת חורבן שהוא בי''ט הוו חד סרי לבר משתא דגלו בה ולבר שנת החורבן וחמיסרי הא עשרין ושית: מי סברת ג' גליות הוו. הש''ס הוא דקא מתרץ דהאי דאמרן לעיל גלו נמי בתישסרי לאו מלתא היא דחד גלות הוה דבשמונה עשר לכיבוש יהויקים הוו חרבות ירושלים שהיא תשעה עשר לנבוכדנצר הלכך משב ועד תשעה עשר לבר משתא דגלו בה יהויכין ויחזקאל ולבר שנת החורבן וט''ו עם שנת החורבן ושנת היובל הרי כ''ה: דאמר מר. בסדר עולם: כיבש יהויקים. לאו גלות הוא דלא הגלה שום אדם אלא כבשו לעבד תחתיו ועבדו שלש שנים כדכתיב (מלכים ב כד) ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים וישב וימרד בו ג' שנים כדכתיב בדניאל בתחלתו בשנת שלש למלכות יהויקים (עלה) נבוכדנצר ירושלים ותניא בסדר עולם אפשר לומר כן והלא לא מלך נבוכד נצר עד שנה רביעית ליהויקים כדכתיב (בירמיהו כה) הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה בשנה הרביעית ליהויקים היא השנה הראשונית לנבוכדנצר אם כן מה תלמוד לומר בשנת שלש למרדו שהיא ששית לכיבושו והילוכו לבבל והמליך יהויכין תחתיו וכתיב בסוף דברי הימים ולתשובת השנה וגו' אלמא בשנת שבע לכיבוש ראשון של יהויקים גלה יהויכין וכתיב בסוף מלכים ויצא אליו יהויכין מלך יהודה וגו' אלמא שביעית לכיבוש יהויקים היא שמינית למלכות נבוכדנצר

נסכים הבאים בפני עצמן טעונין שירה או לאו. פי' נסכים מקרבן ציבור שלא הקריבו ביומו ולמחר מקריבין כדדרשי' (מנחות דף מד:) ומנחתם עד עשרה ימים וליכא לפרושי אם התנדב אדם מנחת נסכים דאפי' הביאו קרבן חובה קרבנו אין טעון נסכים ומיירי ודאי שמקריבה ביום אבל מקריבה בלילה [הא] א''ר אלעזר מה כפרה ביום אף שירה ביום: ותסברא שירה דיומיה לה'. ואי נמי נסכים הבאים בפני עצמן טעונים שירה היינו שיר של יום שמביאין אותו ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת קרבן: מחד בשבוע לחד בשבוע. למפרע קחשיב ט''ו שנה: אמר רבינא. בי''ד אחר שנה שהוכתה העיר [דהיינו] בשנת ט''ו לחורבן אז היה יובל: אי הכי. דהוה שנת ט''ו לחורבן עשרין וה' הויין כ''ו הויין דאמר מר גלו בז' פי' בז' לכיבוש יהויקים שכיבש בד' למלכותו והוא מלך י''א שנה ובאותה שנה הרג יהויקים והמליך יהויכין בנו ג' חדשים ולתקופת השנה באותה שנה הגלהו לבבל והחרש והמסגר ואז היה גלות דיחזקאל: גלו בי''ח לכיבוש היינו כשהוכתה העיר: משבע שגלו בה עד תמניסר שחרבה העיר. בלא תמניסר עצמו שהוא מנין דט''ו חדסר דשנה שביעית שגלו בה היא היתה שנה אחרונה ליהויקים ושוב מלך צדקיהו י' שנים לפני שנת החורבן וט''ו כ''ו הויין בשלמא אי אמרינן די''ד שנה לחורבן עצמו קאמר ניחא די''ד וי''א הם כ''ה אלא כיון דאמר דהוה שנת ט''ו קשיא ומצית לשנויי דשנה שגלו בה היא היתה שנה ראשונה לצדקיהו וליכא אלא י' שנים מן הגלות עד שנת של חורבן אלא קים ליה דאינו כן דהגלות היה באותה שנה שנמנית ליהויקים א''כ איכא אחד עשר שנה: ולדידך מי ניחא. מכדי גלו בי''ט שנה והיינו כשהוכתה העיר מז' עד י''ט י''ב הוו וארבסרי כ''ו הויין ומצי למיפרך לפי שיטתן שהיה סבור די''ח וי''ט שני גליות דא''כ היכי מתוקמא אי הוכתה בי''ח לא הוכתה בי''ט ואין להקפיד דסוגיא בעלמא הוא ולמסקנא ניחא: