כל יומא [כל יום]? ומשיבים: ימי החג חלוקין בקרבנותיהן, שהרי מספר הפרים שמקריבים למוסף מתמעט כל יום מימי החג (ראה במדבר כט, יב—לח), ומפני החידוש שיש בכל אחד מן הימים אומרים בו הלל, ואילו ימי הפסח אין חלוקין בקרבנותיהן זה מזה, ולכן גומרים את ההלל רק ביום הראשון של פסח, מפני שבו יש חידוש ביחס לימים שלפניו.

ושואלים: שבת שחלוקה בקרבנותיה מימי השבוע לימא [שיאמר בה הלל]! ומשיבים: שבת לא איקרי [לא נקראת] "מועד", והלל אומרים רק בימים שנקראו מועד, שיש בהם שמחה מיוחדת.

ושואלים: ראש חודש דאיקרי [שנקרא] "מועד" לימא [שיאמר בו הלל]! ומשיבים: ראש חודש לא איקדיש [הוקדש] באיסור עשיית מלאכה, ואומרים הלל רק במועדים חגיגיים במיוחד האסורים בעשיית מלאכה, דכתיב [שנאמר]: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה ל, כט), כלומר, שהשיר (ההלל) על הגאולה יהיה כהלל הנאמר בליל חג הפסח שבכל שנה. ומ"התקדש" למדים שלילה המקודש לחג כלומר, שאסור במלאכה — טעון שירה (הלל), ולילה (או יום) שאין מקודש לחג — אין טעון שירה.

ושואלים: ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו [שנקראו] "מועד" ואיקדוש [ונתקדשו] בעשיית מלאכה, לימא [שיאמר בהם הלל]! ומשיבים: אין אומרים בהם הלל משום דברי ר' אבהו, ש

אמר ר' אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?

ושואלים: והא [והרי] חנוכה דלא הכי ולא הכי [שלא כך ולא כך], שאין בו קרבן מיוחד, ולא נתקדש באיסור מלאכה, וקאמר [ואומר היחיד הלל]! ומשיבים: טעם אמירת ההלל בחנוכה אינו משום הקדושה שיש בו, אלא משום ניסא [הנס] שהיה באותם ימים. ושואלים: אם כן, פורים דאיכא ניסא לימא [שיש בו נס, שיאמר הלל]! אמר ר' יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים שנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן [ואומרים אנו] עליו הלל! ומשיבים: הטעם הוא כדתניא [כפי ששנינו בבריתא]: עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו (ראויות היו) כל הארצות לומר שירה על נס שאירע בהן, משנכנסו לארץ — לא הוכשרו שאר כל הארצות לומר שירה.

רב נחמן אמר טעם אחר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה היא ההלל] של פורים. רבא אמר טעם אחר: בשלמא התם [נניח שם], בנס יציאת מצרים, יכולים אנו לומר בהלל "הללו עבדי ה' "(תהלים קיג,א) — ולא עבדי פרעה, מזכירים אנו את הנס של היציאה משעבוד מצרים, אבל הכא [כאן], בפורים, האם ניתן לומר הללו עבדי ה' — ולא עבדי אחשורוש? והלא גם לאחר הנס, אכתי [עדיין] עבדי אחשורוש אנן [אנו]! ושואלים,

ולהסברו של רב נחמן שאמר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה זו היא אמירת הלל], כיצד אומרים הלל על נס פורים שהיה בחוצה לארץ? התניא [והרי שנויה ברייתא]: משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה! ומשיבים: כיון שגלו מהארץ — חזרו להיתירן הראשון, לומר שירה גם על נס שבחוצה לארץ.

א שנינו במשנה: החליל מכה לפני המזבח... ולא היה מכה באבוב של נחושת אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב. ותמהים: פתח [פותח] התנא בחליל ומסיים באבוב! אמר רב פפא: היינו חליל היינו אבוב, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו התנא] חליל? דחלי קליה [מפני שמתוק קולו] לשמיעה.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה בדפנותיו, של קנה היה, ומימות משה רבינו היה. צוה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב, נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה. וכן צלצול (מצלתיים) היה במקדש, של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה קודם שתיקנוהו.

וכן מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת (היו רוקחים בה) את הבשמים לצורך הקטורת, נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה קודם שתיקנוה.

אלו שני כלים של נחושת (צלצול ומכתשת) נשתיירו ממקדש ראשון, ונתפגמו ולא היה להם ארוכה (רפואה), כלומר, לא הועיל להם התיקון, ועליהם, על כלי הנחושת שמזמן בית ראשון, אמר דוד: "כל הכלים האלה אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה' נחשת ממורט" (מלכים א ז, מה), וכן נאמר בכתוב המקביל "נחושת ממורק" (דברי הימים ב ד, טז), כלומר, מלוטש ומבריק, ועליהם (על הצלצול והמכתשת) הוא אומר ברשימת הכלים שהעלה עזרא לירושלים: "וכלי נחשת מצהב שנים חמודות מזהב" (עזרא ח, כז).

ואגב מביאים מה שנחלקו רב ושמואל בפירוש הביטוי "שנים חמודות מזהב", חד [אחד] אמר: כל אחד ואחד שקול כשנים של זהב, וחד [ואחד] אמר: שניהם שקולין כאחד של זהב. תני [שנה] רב יוסף בברייתא: שניהם שקולין כאחד של זהב.

ועוד תניא [שנויה ברייתא] אחרת בפירוש ביטוי זה, ר' נתן אומר: שניים (כפולים) היו, שנאמר: שנים, אל תיקרי "שנים" אלא "שניים".

תני [שנה בברייתא] רבן שמעון בן גמליאל אומר: מעין השילוח היה מקלח מים בפתח שגודלו כמטבע הקרוי איסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים כמו שהיה, וכל זה בא לקיים מה שנאמר: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו" (ירמיה ט, כב), שלא יחשוב האדם שכל דבר הוא מסוגל לעשות על ידי חכמתו.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר בענייני כלי הנגינה שבמקדש: כלי נגינה הנקרא הרדולים לא היה במקדש. ומבררים: מאי [מהו] הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא (מעין פעמון). וטעם הדבר שלא היה במקדש — מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה.

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש,