אין לי ללמוד אלא על איש שהעריך כל נפש, בין שהנערך איש בין שהוא אשה, שהרי נאמר מתחילה "איש כי יפליא נדר" (ויקרא כז, ב), אבל אשה שהעריכה איש, או אשה שהעריכה אשה, מנין שמתחייבת? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: "בערכך נפשת" (שם ב), ומקרא זה מרבה גם אשה בכלל המעריכים.

דבר אחר: נאמר "נפשת" — לרבות מנוול ומוכה שחין, שמי שהעריכם חייב לשלם את הערך הקצוב לגילם.

שכן יכול היית ללמוד מן הביטוי "נדר בערכך" (שם) האמור מתחילה, המקיש ערכין לנדרי דמים: כל שישנו בדמים, שאם נדר את דמיו (כמה הוא שווה כעבד) חייב לשלם להקדש — ישנו בערכין, וכל שאינו בנדר דמים, כמנוול ומוכה שחין, שאין להם דמים — אינו בערכין, על כן תלמוד לומר: "בערכך נפשת", לומר שכל שהוא נפש, שיש בו חיות — הריהו בכלל ערכין.

נאמר: "והיה ערכך" (שם ג), ומביטוי זה, שהוא מיותר, למדים הויה נוספת — לרבות טומטום (שסימני המין שלו מכוסים) ואנדרוגינוס (שיש לו סימני זכר ונקבה) לדמים, שמי שנדר את דמיהם — חייב, למרות שאינם נערכים. שיכול היית ללמוד מן הביטוי "נדר בערכך" (שם ב) המקיש נדרים לערכין, שכל שישנו בדין ערכין — ישנו בדין נדר דמים, וכל שאינו בערכין — אינו בדמים, על כן תלמוד לומר: "והיה ערכך", לרבות את הטומטום והאנדרוגינוס לדמים. ומנין שטומטום ואנדרוגינוס אינם בכלל הנערכים?

שנאמר "הזכר", וה' הידיעה מדגישה: דוקא זכר, ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהו טומטום ואנדרוגינוס נערכים בערך איש, אבל יהיו בערך אשה? תלמוד לומר: "והיה ערכך הזכר... ואם נקבה היא" (שם ג—ד), לומר: זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

א עד כאן לשון הברייתא, ומעתה מבררים אותה לפרטיה. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא: "איש כי יפליא נדר בערכך" (ויקרא כז, ב) — לרבות ערך סתום. ומבארים: מאי [מהו] ערך סתום?

דתניא [ששנויה ברייתא]: האומר "ערך סתום עלי", שלא פירש ערכו של מי — נותן כפחות שבערכין, וכמה פחות שבערכין? שלשת שקלים, שהוא ערכה של נקבה בת פחות מחמש שנים (שם ו).

ושואלים: ואימא [ואמור]: חמשים שקלים, כערך הגדול ביותר, של זכר מבן עשרים ועד בן ששים (שם ג)! ומשיבים, יש ללכת בענין זה אחרי הכלל: תפשתה מרובה — לא תפשתה, אבל תפשתה מועט — תפשתה, שהמרובה — ספק הוא, שמא הולכים אחר המועט, אבל המועט הוא ודאי, שהרי הוא בכלל המרובה.

ושואלים, ואימא [ואמור] שפחות שבערכין הוא שקל, דכתיב [שהרי נאמר]: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" (שם כה)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] בהשג יד הוא דכתיב [שנאמר], שעני שהעריך אדם, ואין ידו משגת לשלם את ערכו — אינו נותן פחות משקל.

ושואלים: ואלא הואיל וחיוב שלושה שקלים בערך סתום נלמד מן הסברה ("תפשת מועט"), קרא [המקרא] "בערכך" למה לי? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר, שלהבדיל משאר הערכים, שבהם עני שהשיגה ידו לתת שקל נותנו לכהן ויוצא ידי חובתו, הרי שמעריך ערך סתום אינו נידון בהשג יד, וגם עני אינו יוצא ידי חובתו בפחות משלושה שקלים; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שכמפרש דמי [הוא נחשב], כאילו אמר: "הרי עלי שלושה שקלים", שהרי הגדיר בעצמו את חובו, ולא נאמר דין השג יד אלא בנדר ערכין, שמקבל על עצמו ערך שקצבה התורה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המקרא "בערכך" בא להשמיע שאף ערך סתום נידון בהשג יד, ועני שהעריך ערך סתום, ואין ידו משגת לתת שלושה שקלים — נותן שקל, ויוצא ידי חובתו. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר]! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] שהמעריך סתם כמפרש דמי [נחשב], כאילו אמר במפורש "הרי עלי שלושה שקלים", ולא יתן פחות, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שהוא כשאר המעריכים.

ב ועוד נאמר בברייתא, דבר אחר: מה שנאמר "בערכך" (ויקרא כז, ב), ומשמעו: ערך כולך, בא לומר: ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך דמי אברים, שאם אמר "ערך ידי עלי" — אינו נותן כלום. ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו, למדת] מ"ערכך" לדין ערך סתם, ואיך אפשר ללמוד ממנו דין נוסף? ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] בלימוד זה "ערך" "בערכך", שנלמד הדבר ממה שיכול היה לכתוב "ערך" ונכתב "בערכך".

וממשיכה הברייתא: יכול שאני מוציא מכלל ערכין אפילו מעריך דבר (איבר) שהנשמה תלויה בו, כמו ראש? תלמוד לומר: "בערכך נפשת", ואם העריך איבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ועוד נאמר בברייתא: "נפשת" — ולא את המת, שהמעריך את המת פטור.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו], למדת כבר מכתוב זה שהמעריך איבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] בלימוד זה: "נפש" "נפשת", שנלמד הדבר ממה שיכול היה לכתוב "נפש" ונכתב "נפשות".

ועוד נאמר בברייתא: אם כן, אוציא את המת, שאין בו נפש, ולא אוציא את הגוסס, שהרי הוא חי עדיין! תלמוד לומר: "והעמיד... והעריך" ("והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן", ויקרא כז, ח). ומשם יש ללמוד כי כל שניתן להעמידו כדי להעריכו — הריהו בדין ערכין, אבל גוסס שאינו יכול לעמוד — אינו נערך.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מת נמי תיפוק לי[גם כן יצא, יילמד] מ"והעמיד... והעריך", שהרי לא ניתן להעמידו, ולא הוצרך להילמד מ"נפש" "נפשות"! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] יש לומר למסקנה. ושואלים: ואלא, הלימוד מ"נפש" "נפשת" למה לי, למה הוא נצרך? ומשיבים: כדבעינן למימר קמן [כפי שאנו רוצים לומר לפנינו] בברייתא, שכך שנינו:

דבר אחר, "נפשת" — אם היה כתוב רק "נפש" אין לי ללמוד אלא על אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין שחייב לתת את ערכי כולם? תלמוד לומר: "נפשת".

ועוד שנינו בברייתא: דבר אחר, "נפשת" — אין לי אלא איש שהעריך, בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש, וכן אשה שהעריכה אשה, מנין שחייבת? תלמוד לומר: "נפשת", לרבות אשה בכלל המעריכים.

דבר אחר: "נפשת" — להביא מנוול ומוכה שחין, שהמעריכם חייב, למרות שאינו שווה מאומה, שהרי על כל פנים הריהם בכלל "נפש". ושואלים: והא אפיקתיה להנך [והרי כבר הוצאת אותו, את "נפשות", לאלו], ללמד על אחד שהעריך מאה, ועל כך שגם אשה מעריכה!

ומשיבים: הנך לא צריכי קרא [אלו אינם צריכים מקרא נוסף], מאי טעמא [ומה הטעם]? כי שקול הוא, כל אחד מלימודים אלו לחבירו, ואי אפשר להעדיפו, ולכן יבואו כולם ממה שנאמר "נפש", כי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא של "נפשות"] — למנוול ומוכה שחין הוא דאצטריך [שנצרך].

ג עוד שנינו בברייתא: נאמר "והיה ערכך" (שם ג), והמלה "והיה" באה לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים, כלומר, שהנודר את דמיהם — חייב, למרות שאינם נערכים. ושואלים: לנודר דמים של טומטום או אנדרוגינוס למה לי קרא [מקרא]? לא יהא אלא דמי דיקלא [דקל], אילו אמר "דמי דיקלא [דקל] עלי", מי לא יהיב [האם אינו נותן דמיו]?

אמר רבא: כתוב זה בא לומר שטומטום ואנדרוגינוס נידון בכבודו, שאם אמר: "דמי ראשו עלי", או דמיו של איבר חשוב אחר, שחייו של הטומטום תלויים בו — נותן דמי כולו.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הרי "נדר בערכך" (שם) כתיב [נאמר], ובכך הוקשו נדרי דמים לדיני ערכין, ואם כן נאמר שכל שישנו בדין ערכין — נידון בכבודו, גם כשנודר נדר דמים, וכל שאינו בערכין, כגון טומטום ואנדרוגינוס — אינו נידון בכבודו כשנודר דמי איבר שהנשמה תלויה בו, לכן משמיע הכתוב שגם טומטום או אנדרוגינוס, שאינו בדין ערכין — נידון בכבודו בנדר דמים.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: ודלא איתיה [ומי שאינו] בערכין, מי [האם] באמת נידון בכבודו? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מי שאמר "ראש עבד זה הקדש" — הוא והקדש שותפין בו בעבד כולו, וכן אם אמר לחבירו: "ראש עבד מכור לך" — משמנין, עושים שומה כמה שווה העבד, ומחלקים ביניהם את דמיו. "ראש חמור זה הקדש" — הוא והקדש שותפין בו, "ראש חמור מכור לך" — משמנין ביניהם.

אבל אם אמר לחבירו: "ראש פרה מכור לך" — לא מכר לו אלא ראשה של פרה. ולא עוד, אלא אפילו אמר: "ראש פרה הקדש" — אין להקדש אלא ראשה. ואמר רב פפא בטעם הדבר: דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא [שהרי נמכר ראש של שור בבית המטבחיים] בפני עצמו.

והא [והרי] חמור ופרה ליתנהו [אינם] בדין ערכין, ואין נידון בכבודו, שאם הקדיש את ראשם — אין כל גופם קדוש! אמר לו רבא לאביי: וליטעמיך [ולשיטתך], שאתה מוכיח מכאן שכל מי שאינו בערכין אינו נידון בכבודו, תיקשי [יקשה] לך עבד, דאיתיה [שהרי ישנו] בערכין, כפי ששנינו במשנתנו, וגם לגביו שנינו בברייתא שאין הוא נידון בכבודו!

אלא לא קשיא [קשה]: הא [ברייתא זו], שהמקדיש ראש עבד (או ראש חמור) אינו משלם דמי כולו — עוסקת בקדשי מזבח, וכגון שהקדיש את ראשו כדי לקנות בדמיו קרבן, ואילו הא [ברייתא זו], שהמקדיש דמי ראש טומטום משלם כל שוויו — עוסקת בקדשי בדק הבית, שהקדיש דמי ראשו לצרכי המקדש, והוא נידון בכבודו, כדין ערכין, שדמיהם ניתנים לקדשי בדק הבית.

ושאל אביי את רבא: במאי אוקימתה [במה העמדת אותה], את הברייתא במקדיש ראש עבד, בקדשי מזבח? אימא סיפא [אמור את סופה] שנאמר בה: ולא עוד, אלא אפילו אמר "ראש פרה זו הקדש" — אין להקדש אלא ראשה, ולשיטתך, שמדובר בקדשי מזבח, אמאי [מדוע] לא הוקדש אלא ראשה? תפשוט קדושה בכולה! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא]: האומר