סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

פירוש שטיינזלץ

ומשיבים: לאתויי [להביא] עבדים, שעבד שרוצה לעלות — יכול לכפות את אדונו לעלות עמו, או למוכרו למי שעולה לשם, או לשחררו. ושואלים: ולמאן דתני [ולמי ששונה] דין זה של עבדים בהדיא [במפורש], לאתויי מאי [להביא את מה] בא "הכל מעלין לארץ ישראל"? ומשיבים: לאתויי [להביא] שכופה אדם את בני ביתו לעלות אפילו מנוה היפה (ממקום טוב) בחוצה לארץ לנוה הרעה בארץ ישראל.

ומוסיפים: ומה ששנינו באותה משנה "ואין הכל מוציאין מן הארץ לחוצה לארץ", הרי זה לאתויי [להביא] עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, שאין אדונו יכול להחזיר אותו לחוצה לארץ.

ומה ששנינו שם: הכל מעלין לירושלים, הרי זה בא לאתויי [להביא] מנוה היפה לנוה הרעה כלומר, למרות שהמקום האחר טוב יותר למגורים מירושלים. ושואלים, ומה ששנינו שם: "ואין הכל מוציאין", לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא], שאינו יכול לכפות לצאת מירושלים, אפילו מנוה הרעה לנוה היפה בארץ ישראל.

א ומעתה דנים במשניות ובברייתות, שנאמרה בהן לשון "הכל חייבים", ונוסף להן: "כהנים לויים וישראלים". שנינו בברייתא: הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר], אי הני לא מחייבי, מאן מיחייבי [והלא אם אלו לא חייבים, מי חייבים]?

ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "בסכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), ואמר מר [החכם]: "תשבו שבעת ימים"כעין תדורו, כלומר, כדרך שאדם דר בביתו כל השנה, מה דירה — דרים יחד איש ואשתו, אף סוכה מצותה דווקא באותו אופן — איש ואשתו, והני [ואותם] כהנים, הואיל וברגל בני עבודה במקדש נינהו [הם], ואינם פנויים לדור עם נשיהם — יש לומר שלא ליחייבו [יתחייבו] בסוכה, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דפטירי [גם אם אמנם פטורים הם] בשעת עבודה עצמה, בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי [חייבים הם], מידי דהוה [כשם שהוא הדין] בהולכי דרכים, דאמר מר [שאמר החכם] בברייתא: הולכי דרכים, שעושים את דרכם בשעות היוםפטורין מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה, מפני שאז אינם הולכים.

ב שנינו בברייתא: הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים. וגם על כך שואלים: פשיטא [פשוט] הדבר שגם אלו בכלל!

ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", ובסמוך לכך נאמר: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יא—יב), יש לומר מכאן כי דווקא מאן דלא אישתרי כלאים לגביה [מי שלא הותרו כלאים אצלו] בלבישההוא דמחייב [שמחוייב] במצות ציצית, והני [ואותם] כהנים, הואיל ואישתרי [והותרו] כלאים לגבייהו [לגביהם], שהרי האבנט של בגדי הכהונה היה שעטנז, לא לחייבו [לא יתחייבו] בציצית, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דאישתרי בעידן [אם אמנם הותר להם השעטנז בזמן] עבודה, בלא עידן [שלא בזמן] עבודה לא אישתרי [לא הותר] להם, ולכן חייבים בציצית כשאר ישראל.

ג ועוד שנינו בברייתא: הכל חייבין בתפילין, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], שגם אלו בכלל! ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר]: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך" (דברים ו, ח), והוקשו תפילין של יד לשל ראש, יש לומר כי כל דאיתיה [שישנו] בחיוב מצוה של יד, איתיה [ישנו] בחיוב מצוה של

ראש, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] בחיוב מצוה של יד, דכתיב [שנאמר] לגבי בגדי הכהונה: "ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג) — שלא יהא דבר חוצץ בינו (בין בגד הכהונה) ובין בשרו, והתפילין מהוים חציצה, אימא [אמור] כי במצוה של ראש נמי לא ליחייבו [גם כן לא יתחייבו], על כן

קא משמע לן [משמיע לנו] דלא מעכבי אהדדי [שאינן מעכבות זו את זו], כדתנן [כפי ששנינו]: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, והכהנים חייבים במצוות תפילין של ראש בשעת עבודתם.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דין תפילין של יד, שהם פטורים — מפני דכתיב [שנאמר] בבגד הכהונה: "ילבש על בשרו" (שם), שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגד? לגבי תפילין של ראש נמי [גם כן] הרי כתיב [נאמר] לגבי הכהן הגדול: "ושמת המצנפת על ראשו" (שמות כט, ו), ותפילין של ראש חוצצים בין ראשו לבין המצנפת!

ומשיבים, תנא [שנה החכם]: שערו של כהן גדול היה נראה בין ציץ, שהיה מונח על מצחו, למצנפת, ששם היה מניח תפילין, ולא היתה איפוא חציצה.

ד שנינו בברייתא: הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], גם הם חייבים! ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "ובחדש השביעי באחד לחדש... יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), יש לומר כי מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא [מי שאינו חייב אלא בתקיעה של יום אחד בשנה] חייב במצוה זו,

והני [ואותם] כהנים, הואיל ואיתנהו [וישנם] בחיוב תקיעה במקדש כוליה שתא [כל השנה], גם במועדים אחרים, דכתיב [שנאמר]: "ותקעתם בחצצרת על עלתיכם" (במדבר י, י) — אימא לא ליחייבו [אמור שלא יתחייבו] במצוה המיוחדת של תקיעת שופר בראש השנה, ולכן הוצרך להשמיענו שאף הכהנים חייבים. ותמהים על השוואה זו: מי דמי [האם דומה] הדבר, שהוצרך להשמיענו דין זה? התם [שם], התקיעות שתוקעים הכהנים במשך השנה היו בחצוצרות, ואילו הכא [כאן], בראש השנה — בשופר!

ומשיבים: על כל פנים איצטריך [הוצרך להשמיענו דין זה] מטעם אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ותנן [ושנינו במשנה]: שוה היובל לראש השנה למצות התקיעה ולברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, שמוסיפים בתפילה, נאמר כי מי דאיתיה [שישנו] ככל דיני מצות יובלאיתיה [ישנו] בכל דיני מצות ראש השנה, ומי דליתיה [שאינו] בכל דיני מצות יובלליתיה [אינו] בכל דיני מצות ראש השנה, והני כהני [ואותם כהנים], הואיל וליתנהו [ואינם] בכל דיני מצות יובל, דתנן הרי שנינו]: כהנים ולוים מוכרין לעולם את שדותיהם, אפילו בשנת היובל עצמה,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר