|
טקסט הדף מנוקד
וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל זְמַן שֶׁיּוֹנֵק
אוֹ דִלְמָא עוּלָּא בֶּן שְׁנָתוֹ קָאָמַר בֵּין יוֹנֵק וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יוֹנֵק וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן שְׁנָתוֹ וְהוּא שֶׁיּוֹנֵק תָּא שְׁמַע רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כׇּל זְמַן שֶׁיּוֹנֵק וְאִם אִיתַהּ וְהוּא שֶׁיּוֹנֵק מִיבְּעֵי לֵיהּ שְׁמַע מִינַּהּ בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ מַהוּ שֶׁיְּטַמֵּא אֲמַר לֵיהּ אֵינוֹ מְטַמֵּא אֲמַר לֵיהּ לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ אֲמַר לֵיהּ אַל תַּקְנִיטֵנִי בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ דְּתַנְיָא הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹלָה לְהַקְטִיר כְּזַיִת מֵעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה חוּץ לִמְקוֹמוֹ פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת חוּץ לִזְמַנּוֹ פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ אֶבְלַיִם אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עִיכּוּם אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶחָד עוֹר פְּרָסוֹת וְאֶחָד עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ וְאֶחָד עוֹר שֶׁל תַּחַת הָאַלְיָה וְכׇל שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים גַּבֵּי טוּמְאָה שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן לְהָבִיא עוֹר שֶׁל בֵּית הַבּוֹשֶׁת חוּץ לִמְקוֹמוֹ פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת חוּץ לִזְמַנּוֹ פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת וְעוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת מַאי בֵּית הַפְּרָסוֹת רַב אָמַר בֵּית הַפְּרָסוֹת מַמָּשׁ רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רְכוּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ וָעוֹר הָאֲנָקָה תָּנוּ רַבָּנַן הַטְּמֵאִים לְרַבּוֹת עוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן יָכוֹל אֲפִילּוּ כּוּלָּן תַּלְמוּד לוֹמַר אֵלֶּה וְהָא אֵלֶּה אַכּוּלְּהוּ כְּתִיבִי אָמַר רַב לְמִינֵהוּ הִפְסִיק הָעִנְיָן וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי תִּנְשֶׁמֶת אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק רַב תְּנָא הוּא וְתָנֵי תִּנְשֶׁמֶת וְהָא תַּנָּא דִּידַן לָא תָּנֵי תִּנְשֶׁמֶת אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי תַּנָּא דִּידַן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָזֵיל בָּתַר גִּישְׁתָּא וּבְגִישְׁתָּא דְּהַלְּטָאָה קָמִיפַּלְגִי וְכוּלָּן שֶׁעִיבְּדָן [וְכוּ'] הִילֵּךְ אִין לֹא הִילֵּךְ לָא וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא אוֹזֶן חֲמוֹר שֶׁטְּלָאָהּ לְקוּפָּתוֹ טְהוֹרָה טְלָאָהּ אַף עַל גַּב דְּלָא הִילֵּךְ לֹא טְלָאָהּ הִילֵּךְ אִין לֹא הִילֵּךְ לָא כַּמָּה כְּדֵי עִבּוּד אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַרְבַּעַת מִילִין רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם דְּרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לְגַבָּל וְלִתְפִלָּה וְלִנְטִילַת יָדַיִם אַרְבַּעַת מִילִין אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק רש"י
וקאמר ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק. ואפילו לאחר שנתן דבהנקה נמי תליא מילתא דחדא הוא דבעינן וה''ק ר' יוחנן בבן שנתו שפיר קאמרת דהוי רך אבל הנקה לא הוזכר לפחות דאם פירש בתוך שנתו לא יהא רך אלא להוסיף אפילו לאחר שנתו: או דילמא עולא בן שנתו קאמר. אבל הנקה לא מעלה ולא מוריד וקאמר ליה ר' יוחנן אף הנקה נמי בעינן: כל זמן. משמע להוסיף בא: אל תקניטני. להשיב לי ממנה: שבלשון יחיד אני שונה אותה. משנה ולא בלשון סתם משנה שאני אומר אלעזר בן יהודה אמרה כדתניא: המחשב בדבר שאין דרכו לאכול כגון לאכול למחר דבר שאין דרכו לכך כגון חלב או להקטיר למחר דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי מנחה או עור העולה אינה לא לפסול ולא לפגל עד שישחט לאכול למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר ועור שתחת האליה הרי הוא כבשר ודבר שדרכו להקטיר קרינא ביה אם עולה היא ומועל לפגל את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו או לפסול במחשבת חוץ למקומו: וחייבין עליו כרת. האוכל ממנו אפילו בזמנו: וכל שמנו חכמים לענין טומאה שהוא כבשר. שלא מצינו כאן וישנו בבהמה טהורה: להביא עור בית הבושת. של נקבה בחטאת או בשלמים והאי דלא מנייה ברישא כי הנך משום דליתיה בעולה ותנא בעולה קאי אלמא האי תנא הוא דחשיב להו בשר אבל ת''ק לא קרי בשר אלא עור שתחת האליה לחודיה: עור הפרסות ממש. ולא עור שעל עצם השוק מן הקרסולים עד הארכובה: רכובה הנמכרת עם הראש. כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכין בשעת הפשטת בהמה: הטמאים. ה''א יתירא קדריש: לרבות עורות. שרצים הרכין שיהו כבשר ומהאי ה''א יתירא נמי רבינן (לעיל דף קיב:) צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא בהדייהו דהי מינייהו מפקת איהו נמי אוכלא הוא: האי הטמאים בתר דחשבינהו לכולהו כתיב: הפסיק הענין. ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים וגו' ולאו אקרא קמא דלמינהו האמור בסוף פסוק ראשון הפסיקו לומר שאינן מין אחד אותן האמורים בפסוק ראשון חלוקים מהאמורים בפסוק השני: וליחשב נמי. במתניתין: תנשמת. דהא איהו נמי בקרא בתרא כתיב: רב תנא הוא ותני תנשמת. רב דמשני למינהו הפסיק אלמא הטמאים אכל הני דקרא בתרא קאי תנא הוא ותני תנשמת בעורותיהן כבשרן: תנא דידן סבר לה כרבי יהודה. כלומר לא יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא כל שאין ממש בעורן שהוא רך ואין לו ממש עור קרי בשר כרבי יהודה דאמר הלטאה כחולדה אלמא לאו אקרא סמיך והאי דלא מודי ליה תנא דידן בהלטאה בהא פליגי תנא קמא סבר גישתא דידה לאו גישתא הוא ורבי יהודה סבר גישתא הוא: שטלאה. לשון טלאי אלמא מכיון שנטלה מתורת בשר ונתנה לתורת עור בטלה והאי נמי כיון ששטחן לפני הדורסן או שכרכן על רגלו להלוך בהן אף על פי שלא הילך: טלאה. הוי מעשה לבטלו: (עבוד) לגבל. הלש עיסתו בטהרה והוא שכיר לבעל הבית וצריך למים להטביל כליו יטריח עצמו ארבעה מילין עד שיגיע למקוה ויטביל ויותר מכאן אין עליו לטרוח מן הסתם אלא אם כן נותן לו בעל הבית שכר הליכה: ולתפלה. המהלך בדרך וגמר בלבו ורוצה ללון מבעוד יום אם יש בית הכנסת לפניו עד ארבעת מילין יטריח וילך שם כדי שיתפלל: ולנטילת ידים. לאכילה ואין לו מים ויש מים לפניו לסוף ארבעה מילין ימתין עד שיגיע למים.
תוספות
ואם איתא והוא שיונק מבעי ליה. תימה אכתי ה''מ למבעי או דילמא ה''ק עולא בן שנתו בין יונק בין שאין יונק ואמר ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק בין בן שנתו בין שאין בן שנתו וי''ל דלא מסתברא דבעי לאיפלוגי כולי האי ולהכי לא בעי הכי וה''ר יעקב מקורבי''ל תירץ דכולה שמעתין סברה דיותר קשה אפילו תוך שנתו כשאין יונק מיונק אחר שנתו ולכך כיון דר' יוחנן כל זמן שיונק קאמר א''כ פשיטא דעולא והוא שיונק קאמר דאי תוך שנתו בין יונק בין שאינו יונק קאמר א''כ כ''ש לאחר שנתו אם הוא יונק דחשיב ליה רך. א''כ מה הוסיף ר' יוחנן כל זמן שיונק הא עולא מודה דכל שכן הוא: עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא. על מעשה היה שואל היאך הלכה דמתני' הוה ידע כדפריך מינה לרבי יוחנן בסמוך: למינהו הפסיק הענין. תימה דאמר לעיל (דף קיב:) דהאי הטמאים לאסור צירן ורוטבן דהתם נמי למינהו הפסיק הענין דפסוק אחד הוא לפירוש הקונט' וי''ל דהכא כל הנהו דממעטינן אית להו גישתא סברא הוא לאוקומי אהנך דכתיב בתר למינהו ואע''ג דכתיבא תנשמת בהדייהו דיש לה גישתא ומרבינן לה אבל צירן ורוטבן דלעיל סברא הוא לאוקומי בכולהו: למינהו הפסיק הענין. קצת תימה כיון דהפסיק הענין למה לי אלה: כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא. פירש בקונטרס דלית ליה דרשה דהטמאים ולפירושו לא הוי תנא דברייתא לא רבי יהודה ולא בר פלוגתיה ובחנם קאמר רב תנא הוא ופליג דהא תנא דברייתא כוותיה ויש לפרש דכולהו אית להו דרשה דהטמאים ומוקי מסברא רבויא בהנהו דלית להו גישתא ומיעוטא בהנהו דאית להו גישתא ולית להו למינהו הפסיק הענין אבל רב דאית ליה למינהו הפסיק הענין ע''כ פליג עלייהו וחשיב תנשמת: אוזן חמור שטלאה לקופה טהור. ונתבטל הבשר שהיה באזן פ''ה דפריך דהכא נמי במתני' להוי סגי בהנחה לפני הדורסן בלא הלוך ותימה א''כ מאי משני טלאה אפילו דלא הילך דאכתי תקשה ליתני במתני' הנחה לפני הדורס בלא הלוך ע''כ נראה דה''פ הילך אין טלאה לא מדלא קתני במתניתין טלאה דס''ד דטלאה גרע מהילן ומשני טלאה אף על גב דלא הילך כלומר כך לי זה כמו זה ואין חדוש בזה יותר מבזה: לגבל. פ''ה מי שיש לו לגבל עיסת חבירו בטהרה צריך לטרוח עד ד' מילין להטביל כליו ולפי זה לא קאי לפניו ולאחריו אגבל דאין רגילות להשכיר אדם בדרך לעשות לו עיסה ונראה כפירוש הערוך דפי' אם יש גבל העושה עיסה בטהרה ברחוק ד' מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל ומיירי באדם ההולך בדרך ומיהו מה שפירש בערוך לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה אין נראה דהיכי דמי אי דמטא זמן צלויי הא לייט עלה אביי בברכות (דף טו.) אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי ואי לא מטא זמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפילו טובא נמי ונראה כפירוש הקונטרס דלענין להתפלל בעשרה איירי ותימה דאמאי לא חשיב עבודה דבסמוך ועוד למאן דחשיב עבודה אמאי לא חשיב שלשים ריס דפרק לא יחפור (ב''ב דף כג.). דמדת המיל ז' ומחצה ריס ור''ח פי' לתפלה לטבול לתפלתו דאע''ג דקי''ל (לקמן דף קלו:) כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה ה''מ ללמוד ולק''ש אבל לתפלה לא אי נמי לא סבירא ליה דרבי יהודה בן בתירא ולפירוש ר''ח ניחא דלא חשיב עבודה דלא חשיב אלא הנך תלתא שהן ענין טהרה מאן דחשיב עבודה שהיא כמו מענין טהרה שמטהר העור מן הטומאה ולהכי חשיב לה ולא חשיב ההיא דשלשים ריס:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|