סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

אִילֵּימָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מֵדִיחַ וְלָא בָּעֵי מְקַנֵּחַ אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אֵין קִינּוּחַ פֶּה אֶלָּא בְּפַת כְּמַאן כְּבֵית שַׁמַּאי
אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מֵדִיחַ הָוֵי לֵיהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל וְלִתְנְיַיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל
אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מֵדִיחַ וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ מָר אָמַר חֲדָא וּמָר אָמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגִי
גּוּפָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אֵין קִינּוּחַ הַפֶּה אֶלָּא בְּפַת וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְחִיטֵּי אֲבָל בְּדִשְׂעָרֵי לָא
וּדְחִיטֵּי נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּקְרִירָא אֲבָל בְּחַמִּימָא מִשְׁטָר שָׁטְרִי וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַכִּיכָא אֲבָל בְּאַקּוֹשָׁא לָא וְהִלְכְתָא בְּכֹל מִילֵּי הָוֵי קִינּוּחַ לְבַר מִקִּמְחָא תַּמְרֵי וְיַרְקָא
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין בָּשָׂר לִגְבִינָה אָמַר לוֹ וְלֹא כְּלוּם אִינִי וְהָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה גְּבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אֶלָּא כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין גְּבִינָה לְבָשָׂר אֲמַר לֵיהּ וְלֹא כְּלוּם
גּוּפָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה גְּבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁינַּיִם מַהוּ
קָרֵי עֲלֵיהּ הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם
אָמַר מָר עוּקְבָא אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילּוּ אַבָּא כִּי הֲוָה אָכֵיל בִּשְׂרָא הָאִידָּנָא לָא הֲוָה אָכֵל גְּבִינָה עַד לִמְחַר עַד הַשְׁתָּא וְאִילּוּ אֲנָא בְּהָא סְעוֹדְתָּא הוּא דְּלָא אָכֵילְנָא לִסְעוֹדְתָּא אַחְרִיתָא אָכֵילְנָא
אָמַר שְׁמוּאֵל אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילּוּ אַבָּא הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא וַאֲנָא לָא סָיַירְנָא אֶלָּא חֲדָא זִימְנָא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מַאן דְּסָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתֵּירָא
אַבָּיֵי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא יוֹמָא חַד פְּגַע בַּאֲרִיסֵיהּ דְּדָרֵי פִּתְכָּא דְּאוּפֵי אֲמַר לֵיהּ הָנֵי לְהֵיכָא אֲמַר לֵיהּ לְבֵי מָר אֲמַר לֵיהּ כְּבָר קַדְמוּךְ רַבָּנַן
רַב אַסִּי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא אָמַר הֵיכָא נִינְהוּ כֹּל הָנֵי אִסְתִּירֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל יוֹמָא חַד חֲזָא צִינּוֹרָא דְּבִדְקָא בְּאַרְעֵיהּ שַׁקְלֵיהּ לִגְלִימֵיהּ כַּרְכֵיהּ אוֹתְבֵיהּ בְּגַוַּהּ רְמָא קָלָא אֲתוֹ אִינָשֵׁי סַכְרוּהּ [אֲמַר] אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ אִיסְתֵּרֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה
מֵיתִיבִי מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת חוֹבָה קָרֵי לַהּ
גּוּפָא מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בִּכְלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בִּכְלִי וְאָמְרִי לָהּ אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קִינְסָא
מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁחַמִּין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוּהֲמָא מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יַנַּאי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין הַיָּד

רש"י

אילימא בית שמאי אומרים מקנח. פיו: ולא מדיח. במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה: ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח. דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח: אין קינוח פה. להכשיר לאכול בשר אחר גבינה: אלא. אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה: נימא בית שמאי היא. דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח: אף מדיח. תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא: וליתנייה. במסכת עדיות (פ''ד ופ''ה) שכל קולי ב''ש וחומרי ב''ה נשנו שם: והוא הדין. דתרווייהו בעינן: בדשערי לא. מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח: שטר. נעשה רך ונדבק בחיך ודוגמתו בהשוכר (ב''מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין: אקושא. קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים: קמחא תמרי וירקא. רכין הן: בין בשר לגבינה. משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה: אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו: בשר שבין השיניים. מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו: הבשר עודנו. אלמא מיקרי בשר: אנא להא מילתא חלא בר חמרא. לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין: למחר כי השתא. מעת לעת: סייר. הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות: משכח איסתירא. מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך: פתכא דאופי. משוי עצים שהיה גונבו: קדמוך. שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה: צנורא דבדקא. המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה: רמא קלא. הרים קול וצווח: חובה. עדיפא ממצוה ולקמיה מפרש מאי חובותייהו: מצוה. לשמוע דברי חכמים: אמצעיים. שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא: מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע''פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה: בין בכלי. מתחתיהם לקבלם: קינסא. אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ''ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע: מפעפעין. אשטנ''ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל:

תוספות

אי לימא ב''ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח. פירש בקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב''ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש''ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אע''ג דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב''ה סברי מדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב''ש ולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי ב''ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לבית הלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח: מקנח וה''ה למדיח. תרווייהו בעינן כדפי' בקונט' וכ''פ ר''ח: לסעודתא אחריתא אכילנא. לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן: מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו'. בברכות בסוף פרק אלו דברים (דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא''ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ''ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי''ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר