|
טקסט הדף מנוקד
מַתְנִי' בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילָה הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד
חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מוּתָּר בַּאֲכִילָה מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת אָסוּר בַּאֲכִילָה זֶה הַכְּלָל דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ אָסוּר וְשֶׁאֵינָהּ גּוּפָהּ מוּתָּר גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאֵבֶר עַצְמוֹ אָסוּר מַאי טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ נֶאֱסָר תְּנַן בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילָה מַאי לָאו אַאֵבֶר לָא אַעוּבָּר אִי אַעוּבָּר מַאי אִירְיָא הֶחְזִירוֹ אֲפִילּוּ לֹא הֶחְזִירוֹ נָמֵי הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְזִירוֹ וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי מִיתְנֵא סֵיפָא הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא הֶחְזִירוֹ וְסֵיפָא מַאי קָמַשְׁמַע לַן דְּכֵיוָן דְּיָצָא רֹאשׁוֹ הָוְיָא לַהּ לֵידָה תְּנֵינָא אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֲנִים הַבָּא אַחַר נְפָלִים אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת טַעְמָא דְּרֹאשׁוֹ מֵת הָא רֹאשׁוֹ חַי הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה נָמֵי לָא הָוֵי וְכִי תֵּימָא אַשְׁמְעִינַן בְּאָדָם וְקָא מַשְׁמַע לַן בִּבְהֵמָה דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף דְּאֵין פְּרוֹזְדוֹר לִבְהֵמָה וּבְהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא דַּחֲשִׁיב פַּרְצוּף פָּנִים דִּידֵיהּ הָא נָמֵי תְּנֵינָא שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה כְּסִימָן וָלָד בָּאִשָּׁה כָּךְ סִימָן וָלָד בַּבְּהֵמָה אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הֶחְזִירוֹ דְּרֵישָׁא דַּוְקָא תְּנָא סֵיפָא אַטּוּ רֵישָׁא אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא דְּרֵישָׁא דַּוְקָא וְלָא דְּסֵיפָא דַּוְקָא לְמָה לֵיהּ לְמִתְנְיַיהּ כְּלָל לָא לְעוֹלָם אַעוּבָּר וְכִדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ הָכָא נָמֵי לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ תָּא שְׁמַע בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילָה שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירָהּ אָסוּר בַּאֲכִילָה הוֹצִיא אֶת יָדוֹ וַחֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ שֶׁבַּחוּץ טָמֵא וְאָסוּר וְשֶׁבִּפְנִים טָהוֹר וּמוּתָּר שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ רש"ימתני' בהמה המקשה לילד. בשעת שחיטה: והחזירו. קודם שחיטה: מותר באכילה. ובגמרא מפרש מאן מותר: הרי זה כילוד. ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה: חותך מעובר שבמעיה. והניח החתיכה בתוכה: מותר. בשחיטתה כדיליף בגמרא מכל בבהמה תאכלו: מן הטחול ומן הכליות. של בהמה עצמה: אסור באכילה. ואע''פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה להכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא הוא: גמ' ואבר עצמו אסור. באכילה מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה ואע''פ שהחזירה קודם לכן: ובשר בשדה. כלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן (מכות דף יח.): לא אעובר. ואשמועינן דמשום יד לא הוי כילוד: אפי' לא החזירו נמי. דעובר נפקא לן לקמן מבהמה בבהמה אותה תאכלו: וסיפא. גופה מאי קמ''ל דקאמרת רישא תני משום סיפא: בכור לנחלה. בעינן ולד שיהא ראוי לחיות ואי לא ראוי לחיות לא מפקע את הבא אחריו מליטול פי שנים דכתיב (דברים כא) ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב אביו דוה על מותו אבל מפדיון הבכור פוטר הוא את הבא אחריו שהרי זה פטר את הרחם: נפל. שלא כלו חדשיו: אע''פ שיצא ראשו חי. והחזירו ויצא אחיו שכלו חדשיו אין לידת הראשון מפקעתו מלהיות בכור לנחלה שאפילו נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכל שכן אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן: או. הבא אחר בן תשעה אפי' יצא ראשו של ראשון מת הויא לידת הראשון לידה ואין הבא אחריו בכור לכהן אבל הבא אחר בן תשעה שיצא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי אלמא ראש הויא לידה: וכי תימא אשמועינן באדם. דביציאת ראשו הוי כילוד והדר אשמועי' בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא ומכיון שהראש יוצא לידתו ניכרת אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוו לה כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה עד שיצא רובו: הא נמי תנינא. בבהמה נמי תנינא במתניתין בפירקין דראש הוי לידה דקתני שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דלמא בההיא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא אצטריך: א''א בשלמא החזירו דרישא דוקא. ולמישרי אבר גופיה איכא לתרוצי סיפא דתני החזירו משום רישא אלא אי אמרת מותר דרישא אעובר קאי אבל אבר אסור דחזרה לא מהני אמאי נקט החזירו: לעולם. מותר דקתני אעובר ודקשיא לך חזרה מאי אהני למקום חתך מהניא דאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא אבל החזירו א''צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה ליכא דהא לא יצא ממחיצתו והא דרב נחמן לקמן: שבחוץ טמא. דילפינן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה: שבפנים טהור. שמחיים לא קבל טומאת אוכלין: תוספותמתני' בהמה המקשה. כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. כדדריש לקמן דומיא דטרפה דאין לה היתר: סיפא מאי קמ''ל דכיון שיצא ראשו הויא לידה תנינא. וא''ת ודילמא איצטריך לאשמועינן אע''ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וי''ל דפשיטא ליה דכיון דבלא חזרה הויא לידה כי החזירו נמי לא כלום הויא ומיהו אי לאו ההוא דבכורות לא הויא קשיא ליה אמאי איצטריך ליה למיתני החזירו דכיון דאצטריך לאשמועי' דיציאת ראש הויא לידה אשמועינן נמי אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל כוליה בבא לית ליה למיתני משום האי חידוש פורתא וזה נמי אין להקשות דהכא אצטריך לאשמועינן דאפי' מה שבפנים אסור דלרב יהודה אסור קאי אעובר והא לא שמעינן מההיא דבכורות דהא נמי פשיטא דכיון דחשיב כילוד ואפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמיבעיא ליה לקמן כמו שאפרש לקמן בעזרת האל: טעמא דראשו מת הא ראשו חי כו'. תימה דהוה ליה למפרך בפשיטות מדקתני ואין בכור לכהן א''כ מכי יצא ראשו הוי כילוד וי''ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו כדדחי בפ' יש בכור (בכורות מו:) דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך ליה מהא דאין בכור לכהן ומשני מאי ראשו רובו פירוש יצא ראשו וגם יצא רובו אח''כ ופריך וניתני רובו ומשני דנקט ראשו למידק הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי הלכך עיקר פרכיה מהאי דיוקא והוה מצי למיפרך הכא ממתני' דנדה דתנן (דף כח.) יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משתצא פדחתו: אדם מבהמה לא יליף דאין פרוזדור לבהמה. האי פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן (נדה דף מב:) דאמר דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי הירכים המכסים את הרחם שבין הירכים כדפ''ה ומש''ה לא חשיב כילוד ביציאת ראש חוץ לרחם ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ.) דאמר רבי [יהושע] טינוף פוטר מבכורה דחשיב הטינוף ולד ולא הוי ההיא טינוף ולד כי האי דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב יולדות מטנפות: שליא שיצתה מקצתה אסור באכילה. אפי' מה שהיה בפנים בשעת שחיטה וא''ת היכי מוכח מיניה דבראש הוי כילוד דלמא משום דגזרינן מקצתה דמהא נמי דחי לה בפ''ק דב''ק (דף יא.) דקאמר אמילתא דרבי אלעזר מאי קא משמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' וי''ל דאם איתא דביציאת הראש לא הויא לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבא לידי חשיבות לידה ומהכא ליכא למפרך לשמואל דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מו:) דאין הראש פוטר בנפלים דדילמא היינו דוקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהוי סימן ולד: כסימן ולד באשה כך סימן ולד כו'. וא''ת מאי פשוט יותר בזה מבזה וי''ל משום דתנן בנדה (דף כה.) דבאשה הוי שפיר סימן ולד לכך קאמר דאע''ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ''מ בשליא שוה לאשה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|