תחלה ("אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו...". ויקרא א, ג).

וכיוצא בדבר זה שנדר "הרי עלי להביא עולה מן הצאן" — שיביא דווקא כבש, הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בעולות הצאן ("ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו". שם י).

וזה שנדר "הרי עלי להביא עולה מן העוף" — שיביא דווקא מן התורים, הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בעולות העוף ("ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו". שם יד).

ואלמה תנן [מדוע שנינו במשנה קז,א] שהנודר "הרי עלי להביא עולה" ולא פירש איזו עולה — יביא כבש זכר לעולתו, שהוא הפחות שבעולות בהמה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מביא לנדרו תור או בן יונה. ולא פליג [ולא חלק] ר' יהודה על כך!

אלא כך צריך לפרש, מאי [מה פירוש] דברי ר' יהודה במשנתנו שמנחת הסולת היא מיוחדת שבמנחות? — דלית ליה [שאין לה] שם לווי, שהיא נקראת "מנחה" בלבד, בעוד שלשאר המנחות יש שם לוואי (כגון "מנחת מחבת", "מנחת מרחשת").

ומקשים: והא תנא [והרי שנה] בברייתא בהסבר דברי ר' יהודה הואיל ופתח בו הכתוב תחלה קאמר [הוא אומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: איזהו מנחה המכונה על ידי ר' יהודה "מיוחדת שבמנחות", דלית ליה [שאין לה] שם לווי? — זו המנחה שפתח בו הכתוב תחלה, היא מנחת הסולת. ולפי זה הטעם שמביאים דווקא ממנחת הסולת אינו משום שפתח בה הכתוב, אלא משום שאין בה שם לוואי.

ומקשים: לא היה צריך ר' יהודה לומר שפתח בה הכתוב במנחה זו תחילה, שהרי פשיטא [פשוט] הוא שהרי מנחת הסולת קאמר [אומר הוא] ר' יהודה שעליו להביא. ומשיבים: לא אמר זאת ר' יהודה כטעם לדינו, אלא רק כסימנא בעלמא [סימן בלבד], לזכרון, שלא נשכח באיזו מנחה המדובר, לכך נתן בה סימן שהיא המנחה שפתח בה הכתוב תחילה.

א שנינו במשנתנו שאם אמר בנדרו "הרי עלי להביא מנחה" או שאמר "הרי עלי להביא מין המנחה", כיון שאמר בלשון יחיד — הרי זה מביא מנחה אחת. ואם אמר "הרי עלי להביא מנחות" או שאמר "הרי עלי להביא מן המנחות", כיון שאמר בלשון רבים — יביא שתי מנחות. ובעקבות הדברים הללו בעי [שאל] רב פפא: אם אמר "הרי עלי להביא מיני מנחה", שיש בנדרו הן לשון רבים ("מיני"), והן לשון יחיד ("מנחה"), מהו הדין?

וצדדי הספק: האם כיון שאמר "מיני" — תרתי קאמר [שתים מנחות הוא אומר], ומאי [ומה טעם] אמר "מנחה" בלשון יחיד? שכן כולה [כולן], כל המנחות נמי [גם כן] "מנחה" מיקריין [נקראות], דכתיב [שכן נאמר] בפרשת המנחות "וזאת תורת המנחה" (ויקרא ו, ז), משמע ש"מנחה" משמעה אף כלל המנחות.

או דלמא [שמא] כיון שאמר "מנחה" — חדא [אחת] מנחה קאמר [הוא אומר], ומאי [ומה טעם] אמר "מיני מנחה" בלשון רבים? הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: "ממיני המנחה חדא [אחת] מנחה עלי להביא"?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שהכוונה במקרה זה היא לשתי מנחות, שכן שנינו במשנתנו שהאומר "הרי עלי להביא מנחה" או "הרי עלי להביא מין מנחה" — יביא אחת. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם אמר "הרי עלי להביא מיני מנחה" — יביא שתים.

ודוחים: אין זו ראיה שכן אימא סיפא [אמור את הסוף של משנתנו]: מי שאמר "הרי עלי להביא מנחות" או שאמר "הרי עלי להביא מין מנחות" — יביא שתים, ונדייק מכאן: הא [הרי] אם אמר "הרי עלי מיני מנחה" — יביא רק מנחה חדא [אחת]. אלא ודאי כי מהא ליכא למשמע מינה [ממשנתנו זו אין לשמוע ממנה] בדרך הדיוק פתרון לבעייתו של רב פפא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: מי שאמר "מין מנחות עלי" — יביא שתי מנחות ממין אחד מחמשת מיני המנחה (מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה תנור של חלות, ומנחת מאפה תנור של רקיקים). ונדייק מכאן: הא [הרי] נלמד מכאן שאם אמר "ממיני מנחה עלי" — מנחה חדא [אחת] יביא!

ודוחים: אין זה דיוק הכרחי, דלמא [שמא] כך יש לדייק מדברי הברייתא: הא [הרי] נלמד מכאן שאם אמר "מיני מנחה עלי" — מביא שתי מנחות משני מינין.

ומקשים על דחייה זו: והא לא תני הכי [והרי לא שנינו כך], ששנינו בהמשכה של אותה ברייתא, האומר "מין מנחות עלי" — מביא שתי מנחות ממין אחד מחמשת מיני המנחות. ואם אמר "מיני מנחות עלי" — מביא שתי מנחות משני מינין. ונדייק מכאן: הא [הרי] שאם אמר "מיני מנחה עלי" — מנחה חדא [אחת] הוא מביא!

ומשיבים: אף זו אינה ראיה, דלמא הא מני [שמא ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר בדינו של הנודר מנחת מאפה תנור, שאם רצה להביא מחצה מלחמיה כחלות ומחצה מלחמיה כרקיקין — יביא, ומאי [ומה פירוש] המשתמע מדברי הברייתא שמי שאמר "מיני מנחה עלי" מביא מנחה אחת? הכוונה למנחה אחת דאית [שיש] בה תרי מיני [שני מינים].

אבל לשיטת רבנן דאמרי [חכמים שאומרים] כי מחצה חלות ומחצה רקיקין — לא יביא, ויש להביא את כל הלחמים ממין אחד, לכן האומר "מיני מנחה עלי" — מביא שתי מנחות משני מינין.

ב שנינו במשנתנו שהאומר "פירשתי בשעה שנדרתי אלו מיני מנחות אביא, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא חמשתן (כל חמש המנחות: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, ומנחות מאפה תנור של חלות ושל רקיקים). ושואלים: מאן [מיהו] התנא ששנה זאת?

אמר ר' ירמיה: תנא זה שיטתו היא שלא כדעת ר' שמעון, דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר' שמעון — כיון שאמר ר' שמעון שהרוצה להביא למנחת מאפה תנור מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא, אף

אי נמי סבר לה [אם גם כן סבור הוא] כר' יהודה שאמר שכל המנחות באות עשר עשר חלות (ולא כר' מאיר הסבור שכל המנחות באות שתים עשרה שתים עשרה חלות), מדוע במקרה זה שבמשנתנו הריהו מביא מן הספק רק חמש מנחות (המנויות למעלה), שהרי איכא לספוקה [יש מקום להסתפק בו] בארבע עשרה מנחות שונות (שכן מלבד שלוש המנחות: מחבת, מרחשת וסולת, יש עוד אחד עשר אופנים שונים, לשיטת ר' שמעון, של הבאת עשרה לחמי מנחת מאפה תנור, בצירופים שונים של החלות והרקיקים לכלל עשרה לחמים).

אביי אמר בדחיית דברי ר' ירמיה: אפילו אם תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' שמעון, אין זו קושיה, שכן שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר' שמעון שאומר כי במקרים של ספק אם חייב אדם בקרבן, מייתי [מביא] קרבן, ומתני [ומתנה] עליו שאם הוא חייב בו — יהא זה קרבן חובתו, ואם לא — יהא זה קרבן נדבה. ואף במקרה זה שבמשנתנו יביא חמש מנחות, ובכללן עשר חלות ועשרה רקיקים (לשני מיני מנחת מאפה תנור), ויתנה עליהם.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של מי שנטהר מספק צרעת (החייב בהבאת אשם ולוג שמן לטהרתו), ר' שמעון אומר: למחרת שבעת ימי טהרתו, ביום השמיני, הריהו מביא את אשמו ואת לוגו (לוג היין)