אין דינו כבהמת חולין, אלא כאשם שנפסל, ולכן ירעה בחוץ עד שיסתאב (שיפול בו מום), ואז ימכר, ויפלו (יעברו) דמיו לנדבה (לקרבן עולה של ציבור). ר' אליעזר אומר: קרבן זה יקריב כמות שהוא, שאם אינו בא על חטא זה שלא חטא בו — הרי הוא בא על חטא אחר שודאי שבמהלך חייו חטא ולא נודע לו עליו.

אם מש כבר נשחט האשם התלוי, וקיבל דמו בכוס כדי לזורקו על המזבח נודע לו שלא חטא — לא יזרק הדם, אלא ישפך לאמה העוברת בעזרה, והבשר ישרף בבית השריפה, כדין קרבן פסול.

ואם נזרק הדם על המזבח קודם שנודע לו, והבשר עדיין קיים — הבשר יאכל לכהנים, כדינו, שמשעה שנזרק הדם נגמרה כפרתו, והותר הבשר לאכילת כהנים. ור' יוסי אומר: אפילו היה הדם נתון עדיין בכוס כשנודע לו שלא חטא — יזרק הדם על המזבח, והבשר יאכל. שכבר התקדש הדם בכלי.

ואמר רבא בהסבר טעמו: ר' יוסי בשיטת ר' שמעון אמר דבר זה, שאמר ר' שמעון: כל העומד לזרוק — כזרוק דמי [נחשב], ואף דם זה כיון שהוא נתון בכוס, ועומד להיזרק, נחשב כזרוק הן לענין היתר אכילת הבשר והן לענין זריקת הדם בפועל. ומכאן קושיה על שיטת רב אשי הסובר שאין אומרים כל העומד להיזרק הריהו כזרוק!

ומשיבים: מידי [כלום] זה הוא טעמא [הטעם] לשיטת ר' יוסי? והרי אמרי במערבא משמיה [אומרים חכמים שבארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר חנינא: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוסי, דקסבר [שסבור הוא]: כלי שרת מקדשין אף את הפסולין לכתחילה ליקרב על המזבח.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: מדאמר [ממה שאמר] ר' שמעון שכל העומד לזרוק כזרוק דמי [נחשב], מסתבר שלדעתו אף כל העומד לשרוף נמי [גם כן] — כשרוף הוא דמי [נחשב], ואם כן, בשר הקרבן הנותר ובשר הפרה אדומה משנשחטה שלדעת ר' שמעון (כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם) הם מיטמאים טומאת אוכלין, שכן היתה להם שעת הכושר, אמאי [מדוע] הם מטמאין בטומאת אוכלין? והלא עפרא בעלמא נינהו [עפר סתם הם], שהרי הם עומדים להישרף, ושוב אינם בכלל אוכל! אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי: אף שאינם אוכל, מכל מקום חיבת הקודש מכשרתן להיחשב כאוכל, ולכך מקבלים טומאת אוכלין.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: נהי דמהניא להו [אם אמנם שמועילה להם] חיבת הקודש לאיפסולי דגופיה [לפסול את גופו], שייחשב בשר הנותר והפרה האדומה כאוכל לענין שהוא עצמו ייטמא בטומאת אוכלין, ואולם האם מועילה גם ליקרויי [לקוראו, להחשיבו] כטמא ממש נמי [גם כן], לענין שיטמא אחרים במגעו, ומעתה יש למימני ביה [למנות בו] את דרגות הטומאה השונות, שאם נגע בשר זה באב הטומאה ייחשב לראשון לטומאה, והנוגע בו ייחשב לשני לטומאה?!

שהרי אם כך היא הלכה, תפשוט [תפתור] מכאן בעיה זו דבעי [ששאל] ריש לקיש בדינו של צריד (החלק היבש והקשה) של מנחות, שלא נבלל בשמן (ולא הוכשר איפוא לקבל טומאה מדין תורה. ואין טומאתו אלא משום חיבת הקודש), האם מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני!

ומשיבים: כי מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] לריש לקיש שאלתו זו בענין הצריד — הרי זה לענין דין דאורייתא [מן התורה], ולענין שישרף אף השני לטומאה (שנטמא על ידי הצריד). כי קאמרינן [כאשר אמרנו] כאן, לענין בשר הנותר ופרה אדומה בטומאת אוכלין — הרי זה לענין דין דרבנן [מדברי סופרים], ולענין שיתלו (שאינו נאכל ואינו נשרף) את השני לטומאה, אך לא לשורפו, שאין שורפים קדשים הטמאים מדברי חכמים בלבד.

א משנה האומר בלשון נדר "הרי עלי להביא מנחה הנעשית במחבת" והביא מנחה שנעשתה במרחשת, או שאמר "הרי עלי להביא מנחה הנעשית במרחשת" והביא מנחה שנעשתה במחבת — מה שהביא הביא, שכשרה היא המנחה שהביא, אבל ידי חובתו לקיום נדרו לא יצא בהקרבתה, וצריך להביא מנחה אחרת, וכפי שנדר.

היה לפניו עשרון סולת, ואמר בלשון נדבה "הרי זו מנחה להביא במחבת" והביא אותה במרחשת. או שאמר "הרי זו מנחה להביא במרחשת" והביא אותה במחבת — הרי זו פסולה, שהרי לא קיים את מה שאמר.

האומר בלשון נדר "הרי עלי שני עשרונות סולת למנחה להביא אותה בכלי אחד", והביא שתי מנחות בנות עשרון בשני כלים, וקמץ משתיהן שתי קמיצות. או שאמר "הרי עלי להביא שני עשרונים סולת לשתי מנחות בשני כלים", והביא מנחה אחת בת שני עשרונים בכלי אחד, וקמץ ממנה קמיצה אחת — מה שהביא הביא, שכשרה היא מנחה זו לנדבה, ואולם ידי מנחת חובתו (כפי שנדר) לא יצא, וצריך להביא מנחה אחרת כפי שנדר.

היו לפניו שני עשרונים סולת, ואמר "הרי אלו מנחה להביא בכלי אחד" והביא אותם כשתי מנחות בשני כלים, או שאמר "הרי אלו מנחות להביא בשני כלים", והביא אותם כמנחה אחת בת שני עשרונים בכלי אחד — הרי אלו פסולין. שהרי כשנדר להביאם כמנחה אחת, התכוין שתיעשה בהם קמיצה אחת, וכשהביא אותם כשתי מנחות ונקמצו בשתי קמיצות — נמצא שהוסיף בקמיצות על מה שנדר. וכן כשנדר להביאם כשתי מנחות, התכוין שתיעשנה בהן שתי קמיצות, וכשהביא אותם כמנחה אחת ונקמצה זו בקמיצה אחת — נמצא שמיעט בקמיצות ממה שנדר.

אם אמר בלשון נדר "הרי עלי שני עשרונות סלת להביא מנחה בכלי אחד" והביא אותם כשתי מנחות הנתונות בשני כלים, ואמרו לו להזכירו: לא כך נדרת, אלא בכלי אחד נדרת להביא. ולאחר שהזכירוהו עמד והקריבן בשני כלים כשתי מנחות — הריהם פסולין אף כמנחת נדבה, וצריך להביא מנחה אחרת לחובתו. שכיון שהזכירוהו היה עליו להשיב להם כי הוא מביא את המנחות הללו לא כתשלום נדר זה, ומתוך שלא אמר כן, גילה דעתו שמביאן כתשלום מנחת נדרו, וכיון ששינה בהן ממה שנדר, הריהן פסולות. ואולם אם לאחר שהזכירוהו, עמד והקריבן בכלי אחד — כשרין, שהרי הקריב כפי שנדר.

אם אמר "הרי עלי שני עשרונות סולת להביא בשתי מנחות בשני כלים", והביא אותם כמנחה אחת בכלי אחד, ואמרו לו להזכירו: לא כך נדרת אלא בשני כלים נדרת להביא, אם לאחר מכן הקריבן בשני כלים וכפי שנדר בתחילה — הריהם כשרין ויצא ידי נדרו. ואם עמד ונתנו לשני העשרונים הללו לכלי אחד כמנחה אחת — דינה כדינן של שתי מנחות שלא נקמצו עדיין, שנפלו לכלי אחד, ונתערבו זו בזו. שנקבע בהן (לעיל מנחות כג,א) שאם ניתן לקמוץ מכל אחת מהן קומץ בלי תערובת של המנחה האחרת, הריהן כשרות. ואם לא ניתן לעשות כן, הריהן פסולות.

ב גמרא שנינו במשנתנו את דין המנחה ודין הנודר להביא מנחת כלי מסויים (מחבת, מרחשת) והביא מנחת כלי אחר, וכן את דין המנחה ודין הנודר להביא מנחה בכלי אחד או בשני כלים, והביא שלא כנדרו. ובשני האופנים הללו המנחה כשרה, ולא יצא ידי חובתו, וצריך להביא מנחה אחרת כפי שנדר. ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני הדינים הללו.

דאי אשמעינן הך קמייתא [שכן אם התנא היה משמיע לנו רק את זו ההלכה הראשונה], הייתי אומר שלא יצא בכך ידי נדרו, משום שנדר ואמר "במחבת" וקא מייתי [והוא מביא] במרחשת, והרי זו מנחה אחרת. אבל הכא [כאן] בהלכה השניה, בזה ששינה ממספר המנחות שנדר, דאידי ואידי [שזו המנחה שנדר, וזו המנחה שהביא בפועל] שתיהן הן במחבת וכמו כן אידי ואידי [וזו וזו] היא במרחשת — אימא [אמור] כי ידי נדרו נמי [גם כן] יצא, ואין השינוי במספר המנחות נחשב שלא יצא ידי חובתו. ולכך התנא צריך להשמיענו גם את ההלכה השניה.

ומן הצד האחר, אי אשמעינן הך [אם התנא היה משמיענו רק את ההלכה הזו, בזה המשנה ממספר המנחות שנדר], ולא היה משמיע לנו גם את ההלכה הראשונה, בזה המשנה בסוג הכלי בו נעשית המנחה, הייתי אומר שלא יצא בכך ידי נדרו, משום דקא פליג להו [שהוא מחלק אותם, את שני העשרונים המיועדים למנחה אחת, לשתי מנחות] שלא כפי שנדר. אבל התם [שם, בהלכה הראשונה שבמשנה], בזה המשנה בסוג הכלי בו נעשית המנחה, שלא פליג ביה [לא חילק אותו, את הסולת למנחה] אלא רק עשאה בכלי אחר — אימא [אמור] שלא כך יהיה דינו אלא יצא ידי חובתו בכך, ופרע נדרו בזאת. על כן צריכא [צריך] התנא לשנות את שתי ההלכות הללו.

ג ועוד בדינו של הנודר להביא מנחה באופן מסויים (בכלי, או במספר המנחות) והביא באופן אחר, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא, ובדומה לשנוי במשנתנו, כי מה שהביא הביא, וכשרות המנחות הללו, ואולם ידי נדרו לא יצא בכך. ר' שמעון אמר: אף ידי נדרו נמי [גם כן] יצא בכך. כיון שאין קביעתו של הנודר, אם לענין סוג הכלי או באשר לכמה כלים תבוא המנחה, נחשבת כשינוי בנדר, ויצא ידי חובתו.

ד עוד שנינו במשנתנו שאם היה עשרון סולת מונח לפניו, ואמר "הרי זו מנחה להביא במחבת" והביא במרחשת — הריהי פסולה. ומקשים על כך: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] כי בכגון זה לא קידשום כלי שרת את המנחה שניתנה בהם, כיון שהרי אלה כלי שרת שונים מכפי שנדר, והרי איפוא המנחה עדיין חולין, ולא מנחה פסולה! אמר אביי: כוונת דברי הברייתא שלא קידשום לענין ליקרב על המזבח. אבל על כל פנים קידשום לענין ליפסל, שגדולה קדושת הכלי להחיל עליהם מקצת קדושה לפסול.

ה שנינו במשנה שהאומר על עשרון סולת המונח לפניו "הרי זו מנחה להביאה במחבת" והביאה במרחשת שהיא פסולה, לפי ששינה את המנחה ממה שנדר בה. ועל כך אמר אביי: לא שנו כן