ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה בידי אהרן (הכהן) אלא בזקנים, ונמצא שדברי ר' שמעון הללו סותרים את דבריו שהובאו בברייתא הקודמת כי סמיכת שעירי עבודה זרה היא בכהנים!

אמר רב ששת בתירוץ הסתירה: ותסברא דהך קמייתא מתרצתא [וכי סבור אתה שברייתא הראשונה הזו מתורצת, מתוקנת] היא, שאפשר להקשות מן האמור בה? הא [הרי] אמר ר' שמעון שסמיכה בבעלים בעינן [צריכים אנו] ואילו על השעיר המשתלח סומך הכהן הגדול אף שהבעלים הם כל ישראל. ואם גם שעירי עבודה זרה לדעת ר' שמעון סמיכתם בכהנים — אין זו סמיכה הראויה שהרי אינה בבעלים שהם ישראל. הרי שלדעת ר' שמעון סמיכתם של שעירי עבודה זרה היא בזקנים, ולא בכהנים. נמצא שאין דברי הברייתא הראשונה מתוקנים.

אלא את דברי הברייתא הזו תריץ הכי [תרץ, תקן, וגרוס בה כך]: נאמר בפר העלם דבר של ציבור "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר" (ויקרא ד, טו), ובאה לשון הדגשה זו "הפר" לומר: דווקא פר העלם דבר של ציבור הוא הטעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו הם דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נאמר בשעיר המשתלח לעזאזל "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם..."(שם טז, כא), ובאה לשון הדגשה זו "החי" לומר: דווקא החי (שעיר המשתלח) הוא הטעון סמיכה באהרן, בכהן גדול, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה באהרן אלא בזקנים. ומסבירים עתה את טענת ר' שמעון כנגד דעת ר' יהודה,

הכי קא אמר ליה [כך הוא אמר לו] ר' שמעון לר' יהודה: שעירי עבודה זרה בעו [צריכים] סמיכה, ואי שמיע [ואם נשמע, יש בקבלה] לך מרבותיך שלא בעו [לא צריכים] שעירי עבודה זרה סמיכה — באהרן בכהן הגדול דווקא הוא דשמיע [שנשמע] לך שאין הם טעונים סמיכה, ואולם בסמיכה עצמה הם טעונים. ומיעוטא [והמיעוט] המלמד בדין סמיכה בשעירי עבודה זרה — ממה שנאמר "החי" הוא.

ושואלים עתה לשיטת ר' יהודה: למה לי למעטינהו [למעט אותם, את שעירי עבודה זרה] מדין סמיכה מקרא [מדרשת הכתוב, "הפר"]? והא [והרי] אמר רבינא כי גמירי [למודים היו, מקובל בידי חכמים] ששתי סמיכות בלבד ישנן בקרבנות הצבור, ומאחר ומצאנו כי נוהגת הסמיכה בפר העלם דבר של ציבור ובשעיר המשתלח, מוכח מכאן כי אין היא נוהגת בקרבנות אחרים ובכלל זה בשעירי עבודה זרה! ומשיבים: לדעת ר' יהודה, מסורת לימוד זו, אינה כמסורת הלכה למשה מסיני, אלא גירסא בעלמא [לימוד בלבד] היא, ושגורה בפי חכמים, ואולם מקורה של הלכה זו הוא מדרשת הכתוב.

ושואלים עתה לשיטת ר' שמעון, שעירי עבודה זרה דין זה דבעיא [שצריכים] סמיכה מנלן [מנין לנו]?

ומשיבים: נפקא לן מדתניא [יוצא לנו, נלמד הדבר ממה ששנינו בברייתא] על הנאמר בפרשת שעיר הנשיא "אשר נשיא יחטא... והביא את קרבנו שעיר עזים תמים זכר תמים. וסמך ידו על ראש השעיר..." (שם ד, כב— כד). ובא הכתוב היתר "השעיר" האמור בפסוק "וסמך ידו על ראש השעיר" לרבות שעיר נחשון (שעירי חטאת שהביאו נשיאי העדה בכלל קרבנותיהם בזמן חנוכת המשכן, במדבר ז, ב— פח, ולפי שראשון להם היה נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, שם יב— יז נקראו על שמו) לחיוב סמיכה, שאף הם טעונים סמיכה. אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: מקרא זה בא לרבות שעירי עבודה זרה לחיוב סמיכה. שהיה ר' שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים, כלומר, לקודש הקדשים, הריהי טעונה סמיכה.

ושואלים: למה לי למימרא [לומר] "שהיה ר' שמעון אומר שכל חטאת שנכנס דמה לפנים הריהי טעונה סמיכה", שנראים הדברים כהסבר לשיטתו ששעירי עבודה זרה חייבים בסמיכה, והלא מקור שיטתו זו היא דרשת הכתוב "השעיר", וכדרך שהראינו למעלה? ומשיבים: אין הדברים הללו באים כראיה לשיטת ר' שמעון, אלא הרי זה כעין סימנא בעלמא [סימן בלבד], לזכור על ידו את שיטת ר' שמעון.

ומקשים: ור' שמעון, מנין לו לרבות מלשון הריבוי "השעיר" סמיכה בשעירי עבודה זרה, אימא [אמור] לרבות מכאן לסמיכה את השעיר הנעשה בפנים, שעיר של יום הכיפורים הנעשה בקודש הקדשים! ומשיבים: ר' שמעון סבור כי יש לרבות מהכתוב "השעיר" האמור בחטאת נשיא, דבר שהוא דומיא [בדומה] לשעיר נשיא המכפר על עבירות המצוה הידועה לו, מה שאין כן שעיר הנעשה בקודש הקדשים על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבא על עבירה שלא נודעה לו (שהרי אם כבר נודעה לו עבירה שעבר, הריהו מביא קרבן עולה ויורד).

ושואלים עוד: ולדברי רבינא שאמר כי גמירי [למודים חכמים] שיש שתי סמיכות בציבור, דרשת קראי [כתובים] אלה ("השעיר") למה לי? ומדוע אין די בהלכה זו ללמוד ממנה ששעירי עבודה זרה טעונים סמיכה, שהרי בהם משלימים מנין שתי סמיכות בציבור!

ומשיבים: איצטריך הלכתא ואיצטריך קראי [נצרכת ההלכה המקובלת, ונצרכת גם דרשת המקראות].

משום דאי [שאם] היינו למדים מקרא [מן המקרא] הזה בלבד, ובלא ההלכה ששתי סמיכות הן — הוה אמינא [הייתי אומר] שאף זבחי שלמי ציבור (שני הכבשים הבאים עם שתי הלחם בחג השבועות) יהיו חייבים בסמיכה מקל וחומר,

כי קשיא אמתניתין דהך פירקא [כמו שהיה קשה לנו על המשנה של אותו פרק], ששנינו בו שכל המנחות באות מצה, ששם אמר ר' שמעון כי שלשה מינין של קרבנות (זבחי שלמי ציבור, זבחי שלמי יחיד, ואשם מצורע) הם הטעונין שלש מצו‍ת, תנופה בעודם חיים, סמיכה בעודם חיים, ותנופה לאחר שחיטתם, בכל אחד מהם שנים מתוך השלושה, ולכאורה יש מקום לומר כי

ליתי [שיילמד] הדבר בקל וחומר, ויהו זבחי שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר, ובאופן הזה: מה שלמי יחיד הקלים, שהרי אין הם טעונין תנופה בהיותם בחיים — ובכל זאת הריהם טעונין סמיכה בהיותם בחיים. שלמי ציבור, החמורים, שטעונים תנופה בהיותם בחיים — בודאי שטעונים סמיכה בהיותם בחיים. על כן איצטריך הלכתא [הוצרכה ההלכה] האומרת כי רק שתי סמיכות יש בקרבנות ציבור, שהם פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.

ולהיפך, ואי [ואם] היינו למדים רק מהלכתא [מההלכה] האומרת ששתי סמיכות הן בקרבנות ציבור, ולא מדרשת הכתוב — הוה אמינא [הייתי אומר] כי עדיין לא ידעינן הי נינהו [איננו יודעים אילו הם] קרבנות הציבור הטעונים סמיכה. לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] אף את דרשת הכתוב "השעיר" ממנו למדים שיש לרבות דבר שהוא דומיא [בדומה] לשעיר נשיא, שמכפר על עבירות מצוה ידועה.

א שנינו במשנה שכל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מבכור ומעשר ופסח.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על לשונות "קרבנו" הנאמרות בפרשת השלמים, המשמשים כלשונות מיעוט: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא הבכור טעון סמיכה. שכן יכול הייתי לומר והלא דין (קל וחומר) הוא זה המלמד שבכור טעון סמיכה: ומה שלמים הקלים, שהרי אין קדושתן באה מרחם — טעונין סמיכה. קרבן הבכור החמור, שהרי ק דושתו מרחם — אינו דין שטעון סמיכה! לכך תלמוד לומר "קרבנו" — למעט: ולא הבכור.

ועוד דרשו: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן מעשר. שכן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שמעשר טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה שלמים הקלים בדינם, שהרי אין הם מקדשין את הבהמות שלפניהם ושלאחריהם — הריהם טעונין סמיכה. קרבן המעשר החמור בדינו, שהרי הוא מקדש אף את הבהמה שלפניו ושלאחריו (כגון זה שקרא "עשירי" לבהמה שיצאה כתשיעית מן הדיר, תוך כדי ספירתן לצורך הפרשת מעשר בהמה, או שקרא לבהמה האחת עשרה "עשירי", שאף הן, מלבד הבהמה העשירית קדושות) — אינו דין שהריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר עוד "קרבנו" — למעט, ולא מעשר.

ועוד דרשו: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן הפסח, שכן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שפסח טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה קרבן השלמים הקל בדינו, שהרי הוא אינו בכלל הקרבנות בהם אומרים לאדם "עמוד והבא את קרבנך", שהרי אין מצות עשה להביא שלמים בנדבה — בכל זאת טעונין סמיכה. קרבן הפסח החמור בדינו, שהרי הוא בכלל הקרבנות שאומרים לו לאדם "עמוד והבא את קרבנך", שהרי מצות עשה להביא פסח — אינו דין שהריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר "קרבנו" — למעט: ולא קרבן הפסח.

ושואלים: כל אחת משלוש הדרשות הללו באה להוציא מקל וחומר שיכול היה להיאמר, ואולם איכא למיפרך [יש לפרוך] את כל אחד מהקל וחומר הללו, בפירכה הבאה: מה לשלמים שכן יש בהם צד חמור שאין בשלושת אלה, בכור ומעשר ופסח, שהרי השלמים טעונין נסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בבכור מעשר ופסח! ומשיבים: דרשות קראי [המקראות] הללו שהבאנו הריהם אסמכתא בעלמא [סמך בלבד].

ושואלים: אם כן, אלא