נסכי רחלה (כבשה בת שנתיים) הבאה כקרבן, בכמה יין הוא מביא בנסכיה, האם כשל כבש או כשל איל? ופשטינא ליה ממתניתין [ופתרנו לו את שאלתו זו ממשנתנו במסכת שקלים], בסדר הבאת התרומות כי ארבעה סוגי חותמות נהגו במקדש, ועל אחד מהם היה כתוב "גדי", והוא היה משמש כסימן לצורך נסכי צאן של גדולים ושל קטנים, של זכרים ושל נקבות, חוץ משל אילים. ונמצאנו למדים שאין הבדל בין הנסכים של כבש וכבשה, בין שהם מבוגרים בין שהם צעירים, ואף הרחלה כמותם. ורק נסכי האיל שונים מנסכי שאר הצאן.

א משנה כל קרבנות הצבור אין בהן דין הסמיכה של הידים על ראש הקרבן חוץ מן קרבן הפר הבא על כל המצו‍ת (הנקרא כרגיל "פר העלם דבר של ציבור"), מובא כאשר הורו סנהדרין הוראת טעות, והתירו עשייתו של דבר שהוא אסור מן התורה באיסור חמור (שעונש העושה כן במזיד הריהו כרת, ובשוגג — בחטאת), והלך רוב עם ישראל ועשה כן, ולאחר מכן נודע לסנהדרין כי שגגו בהוראתם. וקרבן זה טעון סמיכת ידיהם של שלושה מחברי הסנהדרין עליו. וכן טעון סמיכה גם השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, שהכהן הגדול סומך את ידיו עליו. ר' שמעון אומר: בדומה לפר העלם דבר של ציבור, כן הדין אף בקרבן חטאת השעיר הבא על הוראת הסנהדרין בטעות להתיר מעשה עבודה זרה, ועשה רוב עם ישראל על פי הוראתם זו, ולאחר מכן נודעה להם טעות הוראתם זו — סומכים בית דין ידיהם עליו.

אבל כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מן קרבנות הבכור והמעשר והפסח. וקרבנו של

היורש, המביא את קרבן מורישו (כגון שהקדיש האב בהמה לקרבן עולה או שלמים, ומת) הריהו סומך על קרבן זה ומביא עימו מנחת נסכים. וכיוצא בדבר, נחשב היורש כבעלים של הקרבן אף לענין שהוא מימר (שיש בו דין תמורה: שאם המיר בהמת חולין בבהמת קרבן זו של אביו — הרי זו תמורה, שעבר על איסור תמורה, ושתיהן קדושות).

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת תנא קמא כל קרבנות הציבור אינם טעונים סמיכה, חוץ מקרבן פר העלם דבר של ציבור ("פר הבא על כל המצוות") ושעיר המשתלח ביום הכיפורים. ולדעת ר' שמעון אף שעיר שגגת עבודה זרה של ציבור טעון סמיכה. ובענין מחלוקת זו עוד תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה, חוץ מפר הבא על כל המצו‍ת ושעירי עבודה זרה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: שעירי עבודה זרה אין בהן סמיכה, ואת מי מכלל קרבנות הציבור אביא בדין הסמיכה תחתיהם של שעירי עבודה זרה? את שעיר המשתלח.

ותחילה דנים בדבריו, וכי לא סגיא [לא די] לדעת ר' יהודה בכך שלא מעייל [לא יכניס] קרבן ציבור אחר במקום שעירי עבודה זרה, ויהיה דין הסמיכה נוהג רק בפר העלם דבר של ציבור? אמר רבינא בהסבר הדברים: גמירי [למודים, מקובל במסורת בידי חכמים] כי שתי סמיכות יש בקרבנות צבור. ולכך, כאשר הוציא ר' יהודה את שעירי עבודה זרה מדין סמיכה, צריך הוא להביא תחתם קרבן ציבור אחר שנוהג בו דין סמיכה.

אמר לו ר' שמעון לר' יהודה כקושיה על שיטתו: והלא אי אפשר לומר שינהג דין סמיכה בשעיר המשתלח, שהרי אין הסמיכה נעשית אלא בידי הבעלים של הקרבן, ואילו זה, השעיר המשתלח, אהרן הכהן הגדול וכמותו כן הכהן שיעמוד מבניו לשמש ככהן גדול, הם הסומכין בו, ואין הם בעליו של הקרבן המתכפרים בו בסמיכתם עליו! אמר לו ר' יהודה לר' שמעון בתשובה לשאלתו זו: אף זה השעיר המשתלח גם אהרן ובניו מתכפרין בו, והרי זו איפוא סמיכה בבעלים.

ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' ירמיה: ואזדו לטעמייהו [והולכים ר' יהודה ור' שמעון במחלוקתם זו לפי טעמיהם, לשיטתם],

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הפסוק (האמור בסוף סדר כפרת יום הכיפורים) העוסק בהזאת דם פר החטאת שמביא הכהן הגדול, ובהזאת דם שעיר החטאת המובא מאת בני ישראל: "וכפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג), ובכוונת הדברים האמורים בכתוב זה אמרו: "וכפר את מקדש הקדש" — כתוב זה עניינו בכפרה על טומאת מקדש וקדשיו שאירעה בתחום לפני ולפנים (קודש הקדשים). "ואת אהל מועד" — כתוב זה עניינו בכפרת הטומאה שאירעה בהיכל. "ואת המזבח יכפר" — הרי זה כמשמעו. והכתוב היתר "יכפר" האמור בכתוב "ואת המזבח יכפר" (שהרי די היה לומר "ואת המזבח") — כוונתו: אלו טומאות שאירעו בתוך העזרות, שאף הן מתכפרות בהזאת דם הפר ודם השעיר של יום הכיפורים. "ועל הכהנים" — כמשמען, שהזאת דם הפר מכפרת על טומאת מקדש וקדשיו שנעשתה על ידי הכהנים. "ו על כל עם הקהל" — אלו ישראל, שאף הם מתכפרים, בהזאת דם השעיר, על טומאות מקדש וקדשיו שעשו. והכתוב היתר "יכפר" האמור בכתוב "ועל כל עם הקהל יכפר" — כוונתו: אלו הלוים, שמתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו שעשו.

ולאחר שלמדנו מכתובים נפרדים כי הכהנים והישראליים והלויים מתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדם הפר ובדם שעיר החטאת, נמצא שהושוו כולן לכפרה אחת על שאר עבירות, שמתכפרין הם כולם בוידוי הנעשה על השעיר המשתלח לעזאזל. אלו דברי ר' יהודה. הרי שר' יהודה מגלה דעתו שאף הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח.

ואילו ר' שמעון אומר: כשם שהזאת דם השעיר הנעשה בפנים בקדש הקדשים מכפר על ישראל על חטא טומאת מקדש וקדשיו, כך הזאת דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות, כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות. נמצא שלדעת ר' שמעון אין הכהנים מתכפרים על שאר עבירות בשעיר המשתלח, ומכאן שאין סמיכתם עליו סמיכת בעלים.

ושואלים על שיטתו זו של ר' שמעון: הא [הרי] ודאי למדים אנו מן הכתוב שלפנינו כי הושוו כולם, כהנים וישראליים, לכפרה על שאר עבירות, ומדוע הוא מחלק ביניהם, שכהנים מתכפרים בוידויו של פר ואילו ישראל מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח? ומשיבים: אין [כן], אמנם הושוו כהנים וישראליים לענין זה שבני כפרה נינהו [הם] על שאר עבירות שעשו, מיהו [ואולם] כל חד וחד [אחד ואחד] מהם הריהו מכפר בדנפשיה [מתכפר בשל עצמו]: כהנים מתכפרים בוידויו של פר (המובא על ידי הכהן), וישראליים מתכפרים בוידויו של שעיר המשתלח.

ובסיכום: לשיטת ר' יהודה — על טומאת מקדש וקדשיו ישראל מכפרי [מתכפרים] בהזאת הדם של השעיר הנעשה בפנים (שעיר החטאת), והכהנים מתכפרים על טומאה זו בהזאת דם הפר של אהרן, ואילו בשאר עבירות אלו ואלו (כהנים וישראליים) מכפרי [מתכפרים] בוידוי שעיר המשתלח לעזאזל. ולשיטת ר' שמעון — בשאר עבירות נמי [גם כן] כהנים בוידוי של פר מתכפרי [מתכפרים],

כדקתני [כמו ששנינו] בברייתא אחרת: אחד (בין) ישראל ואחד (ובין) כהנים ואחד (ובין) כהן משיח כולם שווים לכפרה ביום הכיפורים על שאר עבירות שעשו, שכולם מתכפרים בשעיר המשתלח לעזאזל. מה איפוא הוא ההבדל בין כפרתם של ישראל לכפרה לכהנים ולכהן משיח? אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ואילו הישראליים מתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדם שעיר החטאת. זו דברי ר' יהודה. ואילו

ר' שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים.

ג ועוד במחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] נאמר בפר העלם דבר של ציבור "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר" (ויקרא ד, טו), ובא לשון הדגשה זו ("הפר") להורות כי דווקא פר העלם דבר של ציבור טעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: בא הכתוב להורות כי דווקא פר טעון סמיכה בזקנים, ואין שעירי עבודה זרה טעון סמיכה בזקנים, אלא באהרן, כלומר, הכהן הגדול סומך עליו.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במקום אחר על הנאמר בשעיר המשתלח לעזאזל "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם..." (שם טז, כא), ובא לשון הדגשה זו ("החי") לומר — דווקא השעיר החי (שעיר המשתלח לעזאזל) הוא הטעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון אומר: הכתוב בא להורות כי דווקא השעיר החי טעון סמיכה באהרן, כלומר, בכהן גדול,