וראיה לדבר שיכולים שני אלה להידרש מהמלה "זבח" כשלעצמה, שכן אמר מר [החכם] בברייתא: חטאת ואשם מנין? תלמוד לומר: "זבח"!

ומשיבים: נזקקים אנו ללימודים הללו לענין נסכי יין בחטאת המצורע ובאשמו, ואין למדים מהאמור בו "זבח", שכן הני מילי [דברים אלה] שחיוב נסכים בחטאת ואשם נלמדים מהמלה "זבח" אמורים רק היכא [היכן, במקרה] שבו ת רוייהו [שניהם, החטאת והאשם] — כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם], ששניהם באים למטרה אחת, לאפשר ("להכשיר") למביא הקרבנות הללו לעשות את מה שהיה אסור עליו קודם לכן. אבל היכא [היכן, במקרה] כמו זה שלפנינו, במצורע, ששני הקרבנות הללו באים למטרות שונות, שקרבן האשם בא להכשיר את המצורע לשוב אל המחנה, שמקודם היה אסור בו. ואילו קרבן החטאת בא לכפר על המצורע מהחטא שהביא עליו את צרעתו — אין הם נלמדים מהכתוב "זבח", ולכך בעינן תרי קראי [צריכים אנו שני מקראות] אלה שהובאו למעלה, כדי ללמדנו בדין חטאת המצורע ואשמו.

א עוד שנינו בברייתא כי "זבח" שנאמר באותו כתוב זו חטאת המצורע, וללמד שאף היא טעונה נסכי יין. ושואלים: ואימא [ואמור] כי זו חטאת המובאת על ידי הנזיר הטהור המסיים את ימי נזירותו, ואשם המובא על ידי הנזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, וללמד ששני קרבנות אלה טעונים נסכים!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בפרשת הנזיר "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם" (במדבר ה, יג— טו), ופירשו חכמים את הנאמר "ומנחתם ונסכיהם" — במנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, ובמנחות ונסכים של שלמיו של הנזיר הכתוב מדבר.

ודנים: אתה אומר שכוונת הדברים היא במנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, ובמנחות ונסכים של שלמיו של נזיר. או אינו אלא שכוונת הדברים היא לומר שאפילו חטאת הנזיר הטהור צריכה מנחה ונסכים? לכך תלמוד לומר לאחר מכן "והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עולתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו" (שם טז— יז), ויש לדון: שהרי ה

איל בכלל כל קרבנות השלמים היה (כנאמר "ואיל אחד תמים לשלמים"), ולמה איפוא יצא להזכירו לעצמו? — על מנת להקיש (להשוות) אליו את שאר קרבנות הנזיר לחיוב נסכים. מה איל מיוחד בכך שהריהו בא בנדר ונדבה (כקרבן שלמים) וטעון נסכים — אף כל קרבן הנזיר הבא בנדר ונדבה טעון נסכים, יצאו מכלל זה חטאת הנזיר הטהור ואשם הנזיר הטמא שאין הם טעונים נסכים, שהרי אינם באים בנדר ונדבה.

ב עוד שנינו בברייתא כי "עלה" שנאמר בכתוב — זו עולת המצורע, שאף היא טעונה נסכים. ושואלים: ואימא [ואמור] כי זו עולת היולדת הטעונה נסכים!

אמר אביי בדחיית השאלה: אין כתוב זה בא לענין נסכי עולת יולדת, שכן חובת הבאת הנסכים בעולת יולדת מסיפא דקרא נפקא [מסופו של המקרא הנאמר בפרשת הנסכים היא יוצאת, נלמדת].

דתניא [שכן שנויה ברייתא], על הנאמר בפרשת הנסכים "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד" (שם טו, ה), ר' נתן אומר: מקרא יתר זה ("לכבש האחד") הנאמר בסוף הפסוק יש לדורשו כך: "לכבש" — זו עולת יולדת, שאף היא טעונה נסכים. "האחד" — זה הבהמה שבזמן ספירת הבהמות היוצאות מן הדיר, לצורך הפרשת העשירי למעשר בהמה, היתה היא האחד עשר של הבהמות הנמנות למעשר בהמה, ובטעות הכריז עליה "עשירי", שדינו של זה שהוא קרב כקרבן שלמים, ולימדנו כתוב זה שהריהו אף טעון נסכים (הגם שמעשר בהמה עצמו אינו טעון נסכים). ויש צורך בכתוב להשמיענו כן, ש

הרי זה חידוש, שכן לא מצינו (מצאנו) לה בכל התורה הלכה כגון זו, שיהא דינו של הדבר הטפל (הנספח) לדבר עיקר, חמור מן הדין של העיקר, שמעשר הבהמה עצמו אינו טעון נסכים, ואילו האחד עשר, הנטפל לו, טעון נסכים.

רבא אמר הסבר אחר מדוע הכתוב "עולה" בא ללמד לענין עולת מצורע, ולא לענין עולת יולדת, שהרי לפנינו בכתוב שלוש דרשות ריבוי ("עולה" "או" "לזבח"), ומעתה יש לשאול: איזהו דבר הוא זה שמובאים בו שלושה קרבנות, ולכך הריהו צריך שלשה רבויין לענין הבאת נסכים? הוי אומר: זו המצורע (המביא עולה וחטאת ואשם). ולכן נדרשים שלושת הריבויים הללו דווקא בקרבנותיו של המצורע.

ג עוד נאמר בפרשת הנסכים: "או לאיל תעשה מנחה סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחוח לה' " (שם ו— ז). ושואלים: זה שנאמר "לאיל תעשה מנחה" למה לי? שהרי בפרשת פינחס, בדיני המוספים (שם פרק כח) נאמר כי מנחתו של האיל היא שני עשרונים סולת הבלולה בשלישית ההין שמן, ומעתה כיון שנאמר בפסוק שלפנינו שכך היא מנחתו, שוב אין צורך לציין כי מדובר באיל! אמר רב ששת בהסבר הדברים: כתוב יתר זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את אילו של אהרן (איל כהן גדול, הקרב לעולה, בסדר העבודה ביום הכיפורים).

ותוהים: ללמד על חובת נסכים באילו של אהרן אין צורך בכתוב זה, שהרי הלכה זו מהכתוב "במועדיכם" האמור בפרשת הנסכים נפקא [היא יוצאת, נלמדת]. שכן למדנו בדף הקודם (צ,ב) כי מכתוב זה נלמד שכל קרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, ואף אילו של כהן גדול בכלל זה! ומשיבים: עדיין נזקקים אנו לדרשה זו שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי מה שאמרנו שקרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, הני מילי [דברים אלה] אמורים בקרבנות חובה של צבור, אבל חובות הרגל של יחיד, כאילו של הכהן הגדול ביום הכיפורים — לא טעונים נסכים, ולכך משמיע לנו הכתוב "לאיל" שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

ושואלים על כך: ומאי שנא [ומה שונה] אילו של הכהן הגדול מעולת יולדת, שאף הוא קרבן חובה של יחיד, והריהי טעונה נסכים, ומדוע נזקק הוא לדרשה מיוחדת להטעינו נסכים?

ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי זה שאמרנו שאף קרבן חובתו של יחיד, כעולת יולדת, טעון נסכים, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בדבר שאין קבוע לו זמן להבאתו, וכעולת יולדת. אבל דבר שקבוע לו זמן להבאתו, כאילו של כהן גדול, הבא ביום הכיפורים דווקא, אימא [אמור] שלא יהיה טעון נסכים. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בדרשה זו "לאיל", שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

ד וממשיכים בביאור הכתובים בפרשת הנסכים. לאחר שהוסבר כי הכתוב "לאיל" מלמד שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שואלים: די שיהא כתוב "לאיל", והלשון היתירה "או לאיל" למה לי, מה הריבוי הנלמד מהמלה "או"? ומסבירים: הרי זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את הפלגס (כבש בן שלושה עשר חודשים, המצוי בשלב ביניים: שיצא כבר מכלל כבש בן שנתו, ועדיין לא הגיע לכלל איל בשנתו השנית, כיון שטרם עברו שלושים יום בשנתו השנית), שאף הוא טעון נסכים, כנסכי האיל.

ומקשים: הניחא [זה נוח, מובן], לשיטת ר' יוחנן שאמר כי הפלגס כבריה בפני עצמה הוא נחשב, שאין הוא כבש ואין הוא איל, ולכך נזקקים אנו ללימוד מיוחד ביחס לפלגס שאף הוא טעון נסכים כאיל. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם עמד אדם והקריבו את הפלגס — הריהו מביא עליו נסכי איל (שני עשרונים סולת ושלישית ההין שמן ושלישית ההין יין) ואולם קרבן זה אינו עולה (נחשב) לו מכלל זבחו, שכיון שנדר להביא איל או שנדר להביא כבש — אין הפלגס נחשב כפרעון נדרו. ובפירושם של דברי המשנה הללו אמר ר' יוחנן שטעם הדבר שמביא עליו נסכי איל, הרי זה מדרשת הכתוב "או לאיל" — לרבות את הפלגס.

אלא לשיטת בר פדא שאמר בהסבר דברי המשנה הללו, כי הריהו מייתי [מביא] נסכי יין, ומתני [ומתנה] שאם איל הוא פלגס זה — הרי אלה נסכיו כראוי לקרבן האיל. ואם כבש הוא פלגס זה — עשרון סולת מכלל שני העשרונים המובאים, ורביעית ההין שמן ורביעית ההין יין, מכלל שליש ההין שמן ושליש ההין יין המובאים יהיו לנסכי הכבש, והשאר יהיו לנדבה. שכן לדעת בר פדא, הפלגס ספיקא [ספק] הוא אם זה כבש או איל, ולשיטת בר פדא יש לשאול: וכי אצטריך קרא לרבויי ספיקא [הוצרך הכתוב לרבות את הספק]? שיש דרכים קבועות לדון בכל מיני הספיקות!

ומשיבים: אכן, ודאי לשיטת בר פדא קשיא [קשה] הדבר.

ה וממשיכים בדרשת הנאמר בפרשת הנסכים. נאמר "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" (במדבר טו, יא). ולכאורה הלשון "אחד" שנאמרה בכתוב ביחס לשור מיותרת, ואם כן "לשור האחד" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו (שמצאנו) שחלק הכתוב בין דין נסכי האיל לבין דין נסכי הכבש. מעתה יכול שאף נחלק כיוצא בזה בין דין נסכי הפר (שהוא הפר המגודל, בשנתו השלישית) לנסכי העגל — לכך תלמוד לומר "לשור האחד", שדין נסכים אחד הוא לכל אלה, לפר ולעגל, שאף העגל הוא בכלל "שור".

הכתוב "או לאיל האחד" — מה תלמוד לומר מהו הריבוי מהמילה "או"? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי בן שנה (הכבש) לבין נסכי בן שתים (האיל). מעתה יכול שאף נחלק בין דין נסכי בן שתים לדין נסכי בן שלש — לכך תלמוד לומר "או לאיל האחד", שדין הנסכים אחד הוא לכל אלה, שהכל קרויים "איל".

הכתוב "או לשה בכבשים" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש (הזכר) לנסכי האיל (הכבש הזכר הבוגר), יכול שנחלק אף בין דין נסכי הכבשה (הנקיבה) לנסכי הרחלה (הכבשה הבוגרת, בשנתה השניה) — לכך תלמוד לומר "או לשה בכבשים", שדין אחד הוא לכל נקבות הכבשים.

הכתוב "או בעזים" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש לנסכי האיל, מעתה יכול היה אדם לומר שכיוצא בדבר אף נחלק בין נסכי גדי (העז הצעיר) לבין נסכי השעיר (העז הבוגר) — לכך תלמוד לומר "או בעזים", שכל שהוא בעיזים דינו אחד.

ו ומתוך שהוזכר דין נסכי הרחלה, מביאים את מה שאמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן אותנו] רבא בשאלה זו,