ולחילופין, אם בשעת ההסכם היה שער הסולת שלוש סאים בסלע אחד, ובמהלך השנה הוזלו החיטים משלש סאים בסלע ועמדו על שער של מארבע סאים בסלע — הריהו מספק כמות סלתות למקדש כשער מארבע סאים בסלע. ונמצא שבמקרה זה, הריהו מספק עתה למקדש כמות של סאים הגדולה ממה שהיה מספק בשעת ההסכם. וטעם הדבר שבשני המקרים הללו ספק הסלתות למקדש הוא המפסיד — שבכל עסק שבין ההדיוט להקדש — יד הקדש על העליונה (גוברת). ולדעת ר' יוחנן אותן סאים נוספות הניתנות למקדש (במקרה שבו הוזלו החיטים) הן הנקראות במשנה בשקלים "מותר נסכים", והם שמובאים לקיץ המזבח.

ובעקבות שני ההסברים הללו מהו "מותר נסכים", מעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' חייא בר יוסף האומר ש"מותר נכסים" הוא בירוצי המידות, ותניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן האומר ש"מותר נכסים" הוא תוספת הסאים המסופקות למקדש כשהוזל מחיר החיטים.

ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו מה היו עושין בהן? אם יש זבח (קרבן) אחר הקרב באותו יום — יקריבו עמו את הנסכים הללו. ואם לא היה זבח אחר שיבואו בו כנסכיו, ולנו (עבר על הבירוצים הללו לילה, בלא שקרבו) — יפסלו בכך בלינה. ואם לאו [לא] הובאו הבירוצים כנסכי זבח אחר, ולא נפסלו בלינה — מקיצין בהן את המזבח, ומסבירים: קיץ המזבח הזה מהו עניינו? יפדו אותם, ויקנו בדמיהן בהמות לעולות, ויתקיים בהם דין העולה: הבשר קרב כולו לשם על המזבח, והעורות ניתנים לכהנים.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: המקבל עליו לספק למקדש במשך השנה סלתות, ובאותה שעה היה שער החיטים מארבע סאים בסלע, והתייקרו החיטים ועמדו על שער משלש סאים בסלע — הריהו מספק למקדש כשער הזול שהוא מארבע סאים בסלע. וכן אם כאשר קיבל עליו לספק את הסלתות למקדש היה שער החיטים משלש סאים בסלע, ולאחר מכן הוזלו החיטים, ועמדו בשער שהוא מארבע סאים בסלע — הריהו מספק למקדש כשער הזול, שהוא מארבע סאים בסלע. וטעם הדבר הוא משום שיד הקדש על העליונה, וזהו ששנינו: מותר נסכים לקיץ המזבח.

א משנה כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים, חוץ מן הקרבנות הבאים: בכור הבהמה, וקרבן המעשר הבא מן הבהמה, וקרבן הפסח, והחטאת, והאשם שאינם טעונים הבאת נסכים עם הקרבתם. ואין זה כלל מוחלט ביחס לחטאות ואשמות, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו יוצאים מן הכלל, ששני קרבנות אלה, אף שהם חטאת ואשם טעונין נסכים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כל הקרבנות, הן של ציבור והן של יחיד, חייבים בהבאת נסכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הנאמר בכתובי פרשת הנסכים. שכן בתחילה נאמר "...כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" (במדבר טו, ב— ג). ובדינם של הקרבנות הללו נאמר בהמשך הכתובים "והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סולת עשרון בלול ברביעית ההין שמן. ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד" (שם ד—ה).

ומעתה יש לדון בכתובים הללו: מן האמור "ועשיתם אשה לה' "כשלעצמו — יכול היית ללמוד כי כל העולה לאישים (על אש המזבח לקרבן) יהא טעון הבאת נסכים עימו, שאפילו מנחה תהא חייבת בנסכים. לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב זה "עלה", שאין דין הנסכים אמור אלא בעולה, ולא במנחה. ומעתה שלמים מנין לנו שאף הם טעונים נסכים? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "זבח", שאף השלמים בכלל חיוב נסכים. קרבן תודה מנין לנו שאף הוא טעון נסכים? תלמוד לומר עוד בכתוב זה "או זבח", שהוא לשון ריבוי.

ומעתה, לאחר שריבינו אף את התודה לענין חיוב הנסכים, יש לשאול: יכול שאני מרבה מכתוב זה לחיוב נסכים אף את בכור הבהמה, ואת מעשר בהמה, ואת קרבן הפסח, ואת קרבנות החטאת והאשם? תלמוד לומר עוד בכתוב זה "לפלא נדר או בנדבה" — לומר: רק קרבן הבא בנדר ונדבה (כקרבנות העולה, השלמים והתודה, שלמדנו בהם שהם חייבים בנסכים) הוא הטעון נסכים. ואילו זה שאינו בא בנדר ונדבה — אין הוא טעון נסכים, ולכך הקרבנות הללו, הבאים רק כחובה, אינם טעונים נסכים.

וממשיכים ודנים: אם כן, אחר שמשמע (שנשמע, שלמדנו) שיש להוציא (למעט) את אלו (בכור, מעשר, פסח, חטאת ואשם) מכלל הטעונים נסכים, משום שהם באים בחובה, אבוא ואוציא גם את קרבנות חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי נינהו [ומה הם]? עולות ראייה ושלמי חגיגה? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "או במועדיכם" — להורות: כל הבא במועדיכם (אף שהוא של חובה, כעולות ראיה ושלמי חגיגה) הריהו טעון נסכים.

אם כן, משמע (לאחר ששמעתי) כי יש להביא (לרבות) לחיוב נסכים אף את אלו הבאים במועדים, אביא אף את שעירי חטאת של מוספי הרגלים שיהיו טעונים נסכים, הואיל והם באין חובה ברגל? תלמוד לומר בהמשך אותם כתובים "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' " (במדבר טו, ט—י). ויש לשאול: והלא בן

בקר כבר בכלל היה, שהריהו נמנה בתחילת הפרשה ("מן הבקר") ולמה יצא? להזכירו שוב? על מנת להקיש אליו את הקרבנות האחרים החייבים אף הם בנסכים, שיהיו קרבנות אלה בדומה לבן בקר: מה בן בקר הריהו מיוחד שהוא בא בקרבן בנדר ונדבה, אף כל קרבן הבא בנדר ונדבה הוא החייב בנסכים. ודורשים עוד בפסוקי פרשת הנסכים.

זה שנאמר בה "לעשות ריח ניחח לה' מן הבקר או מן הצאן" מה תלמוד לומר? ומסבירים: לפי שנאמר בפסוק זה לפני כן "עלה", ומלשון זו אפשר כי שומע (מבין) אני שהכוונה לכל סוגי העולות, ואפילו עולת העוף במשמע הדברים, ונתחייבה בנסכים. לכך תלמוד לומר "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן", ללמד שאין מביאים נסכים אלא בקרבן הבהמה ולא בקרבן העוף. אלו דברי ר' יאשיה.

ואילו ר' יונתן אומר: כדי ללמדנו שעולת העוף אינה טעונה נסכים, אינו צריך לכך פסוק זה, שהרי הוא הכתוב אומר "זבח", ועוף אינו נקרא "זבח". אם כן מה תלמוד לומר "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן"? לפי שנאמר בפתיחה לפרשת העולה: "...אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), יכול שנלמד מכתוב זה בדינו של האדם המקדיש קרבן והריהו אומר בלשון "הרי עלי עולה" בלא שפירט בלשונו איזו עולה כוונתו, שיביא בפרעון נדרו משניהם. לכך תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן", לומר: רצה אחד מהם — מביא, רצה שנים — מביא.

ושואלים: ולשיטת ר' יונתן, למה לי קרא [מקרא] ללמדנו ענין זה? האמר [הרי אמר] ר' יונתן עצמו ככלל בדרך דרשת הכתובים: אין משמעם של שני דברים הנזכרים במקרא כאשר וי"ו החיבור מאגדם, לומר שיהיו שניהם כאחד, עד שיפרוט (יפרש) לך הכתוב ויאמר בהם את המלה "יחדו". ואם כן, אף בענייננו, אין מקום לומר ש"מן הבקר ומן הצאן" כוונתו לומר שיביא את שניהם כאחד!

ומשיבים: אף שאכן כך הוא הכלל לשיטת ר' יונתן, בענייננו איצטריך [נצרך] כתוב מיוחד להשמיענו שאין הכוונה לשניהם כאחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: