— הלא דבר שנעשה בחוץ הוא ואינו צריך קידוש! ואי [ואם] נמשח כלי הרביעית לצורך מדידת השמן לטהרת הנזיר — הלא לחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש [שנקדש] ואינו צריך הקדשה על ידי כלי!

אמר ליה [לו] ר' חייא לרבי כתשובה לשאלתו: נצרכה מידת רביעית להימשח, שכן בה היה מודד שמן למנחת חביתי כהן גדול הבאים בכל יום, שרביעית שמן ניתנת לכל חלה וחלה שבה. כהוקרה על שיישב לו את שאלתו, קרי עליה [קרא עליו] רבי על ר' חייא, את האמור בכתוב "מארץ מרחק איש עצתי..."(ישעיהו מו, יא), שר' חייא שהחכים בדבר זה את רבי ("איש עצתי") בא לארץ ישראל, מקום מגורי רבי, מארץ בבל המרוחקת ("מארץ מרחק").

א שנינו במשנתנו כי אחד מכלי המידה ללח שבמקדש היה מידת חצי הלוג, ומה היה משמש — למדידת המים הניתנים במי הסוטה ולשמן הניתן ללחמי התודה. ואף בענין זה נמסר כי יתיב [ישב] רבי תוך לימודו וקא קשיא ליה [והיה קשה לו]: כלי מידה זה של חצי לוג למה, לשם מה נמשח והתקדש לכלי שרת? ופרט רבי את תמיהתו זו: שכן אי [אם] לצורך מדידתם וקידושם של מי סוטה — וכי המים הניתנים להשקייתה של הסוטה מי חולין הוא, דצריכי לקדושי [שצריכים לקדש אותם]?! והלא "מים קדושים" כתיב [נאמר] בהם ("ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש...". במדבר ה, יז), שנלקחו המים מן הכיור שבמקדש, ובו נתקדשו כבר! ואי [אם] תאמר שנצרכה לצורך מדידתו וקידושו של השמן הניתן ללחמי תודה — והרי לחמי התודה, בשחיטת קרבן התודה הוא דקדשי [שמתקדשים], ואין צורך לקדש את השמן!

אמר ליה [לו] ר' שמעון ברבי (בן רבי) לאביו: נצרך לקדש כלי מחצית הלוג, משום שבו בכלי זה היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר במנורת המקדש, שכך היתה מידת השמן בכל נר. אמר לו רבי לבנו ר' שמעון: בלשון הוקרה: נר ישראל, באמת כך היה עושה במידת מחצית הלוג.

ב ומתוך שנזכרו דברי רבי בענין השמן בנרות המנורה, מביאים עוד בענין זה מה שאמר ר' יוחנן, אמר רבי: נר מנרות המנורה שכבתה לפני שהאיר היום, הדין הוא שנידשן (נעשה כדשן) השמן שבנר, כשם שנידשנה (נעשית כדשן) הפתילה שבנר. ואין להם תקנה. כיצד הכהן עושה (נוהג)? מטיבה (משליך אל מחוץ לנר את השמן והפתילה שבתוך הנר), ונותן בה שמן ופתילה חדשים ומדליקה.

ונמסר כי יתיב [ישב] ר' זריקא תוך לימודו בהלכה זו, וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו] שאלה זו: כשהוא שב ונותן בה בנר שכבתה שמן מחדש, האם הוא נותן בה שמן כמדה שנתן בנר זה בראשונה (בתחילה), חצי הלוג, או שמא הוא נותן בנר שמן בשיעור כמו שחסרה עתה הנר בהשלכת השמן שנותר לאחר שכבה הנר?

אמר ר' ירמיה: פשיטא [פשוט] הוא שכמדה ראשונה של שמן הוא נותן. ונימוקו: דאי [שאם] תאמר שהוא נותן שמן בשיעור כמה שחסרה, מנא ידעינן מאי [מנין יודעים אנו מה, כמה] שמן הוא חיסר? וכי תימא [ואם תאמר] שיהא הכהן משער ליה [אותו] על ידי מדידתו בכלי מידה שהיה במקדש — אין לומר כך, משום שאם כן, רק שבע כלי מדות (מדידות) היו במקדש? נפיש להו [מרובות הן] כלי מדות טובא [הרבה], לצורך מדידתם של כמויות שמן קטנות וקטנות ביותר, שנותרו בנרות שכבו בלילה.

קיבל ר' זריקא את פתרונו של ר' ירמיה, וקרי עליה [קרא, המליץ, עליו] בלשון שבח וכבוד: "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך" (תהלים מה, ד).

ומביאים בענין זה, איתמר נמי [נאמר גם כן] שכך אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' אבא, אמר ר' חנינא, אמר רבי: נר שכבתה, נידשן השמן נידשנה הפתילה. כיצד עושה? מטיבה, ונותן בה שמן כמדה ראשונה ומדליקה. וכפתרונו של ר' ירמיה.

ג מתוך שהובאו דברים בענין הטבת נרות המנורה, מביאים עוד בענין זה ממה שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה, אמר רב ששת: כל נר ונר שבמנורת המקדש — של פרקים (בעל מפרקים, המאפשרים כיפוף והטיה) הוה [היה], שאפשר היה לכופף את הנר ולהטותו, וכגון לצורך הטבתו (הוצאת השמן והפתילות הישנים שבתוכו), ולאחר מכן לשוב ולזוקפו. ומסבירים את דעת רב ששת: נאמר בפרשת עשיית המנורה "ועשית זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו... כולה מקשה אחת זהב טהור. ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה" (שמות כה, לא—לט).

וקסבר [סבור הוא רב ששת]: כי כתיב [כאשר נאמר] הן מה שנאמר במעשה המנורה "ככר זהב יעשה אותה", והן מה שנאמר בעשייתה "מקשה" (שתהא המנורה יחידה אחת, בלתי נפרדת לחלקיה) — גם על המנורה עצמה וגם על נרותיה כתיב [נאמר] הדבר. ומעתה, כיון דמיבעיא [שצריכה] המנורה הטבה של נרותיה — חייבים לומר כי הקנים ניתנו לכיפוף ולהטיה. שכן אי לאו [אם לא] של פרקים הוי [היו] הנרות — לא הוה [לא היה] יכול הכהן מטייבא ליה [להיטיב אותם].

מיתיבי [מקשים] על רב ששת ממה ששנינו בברייתא : כיצד היה הכהן עושה בהטבת הנרות? — היה מסלקן (מסירם) מעל המנורה ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ובכך מסיר מהם כל שאריות שמן ופתילות משל אתמול, ולאחר מכן הריהו נותן בהן שמן, ומדליקן. ולדברי ברייתא זו אין צורך שתהא של פרקים, שהרי נאמר במפורש שהנרות היו מוסרים מהמנורה!

ומשיבים: מחלוקת תנאים יש בדבר, והוא (רב ששת) אמר את דבריו כי האי תנא [כמו שיטתו של תנא זה] בברייתא. דתניא [שכן שנויה ברייתא אחרת] בדרך הטבת נרות המנורה: חכמים אומרים כי לא היו מזיזין אותה (את קני המנורה) ממקומה לצורך ההטבה. והרי שלדעת חכמים הנרות היו חלק בלתי נפרד מהמנורה, כיחידה אחת, ולא היו מוסרים ממנה. ומקשים על כך: אף שיטת ברייתא זו אינה כדברי רב ששת.

שהרי ממה ששנינו בה שלא היו מזיזים את הנרות ממקומם ניתן לדייק: מכלל דאיבעיא ליה לאוזוזה [מכאן, שאם רצה לו להזיז אותם] אף שהלכה היא, לדעתם, שאין להזיז אותם — מצי מזיז לה [יכול היה להזיז אותה], ושלא כרב ששת, האומר שלא ניתן היה להסיר את נרות המנורה מהמנורה! ומתרצים: אין לשון ברייתא זו מתוקן, ואל תשנה בה "לא היו מזיזים אותה", אלא אימא [אמור] בה כך: לא היתה זזה ממקומה. ומבררים עוד את דברי הברייתא שהובאה עתה:

מאן [מיהו] התנא המכונה בשם חכמים שבברייתא זו? ומשיבים: ר' אלעזר בנו של ר' צדוק הוא. דתניא [שכן שנויה ברייתא נוספת], ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כמין טס (מגש, משטח) של זהב היה לה לכל נר ונר מנרות המנורה, שהיה נתון על גבה (מעליה) ומשמש כעין כיסוי לו. ושימושו — שכשהוא הכהן מטיבה את הנר — הריהו דוחקו (דוחף את הטס) כלפי פיה (פה הנר, מקום הפתילה והלהבה). וכתוצאה מכך, היה נחשף תוכו של הנר. והיה מטה את הנר, ומוציא החוצה את כל שאריות השמן והפתילה שנותרו משל אתמול. וכשהוא נותן בה שמן ופתילה חדשים, לשם ההדלקה החדשה — הריהו דוחקו את הטס כלפי חוץ ומחזירו כלפי ראשה של הנר, ושב וזוקף את הנר, ודרך הנקב שהיה באמצעו של הטס, היה נותן את השמן בנר.

ומעירים: מחלוקת תנאים זו, אם הנרות היו במנורה כיחידה אחת בלתי נפרדת ("מקשה"), או שהיו ניתנים להסרה — שנוי בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת אחרת של תנאים אלה, אחרים]. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הן המנורה והן נרותיה היו באות (נעשות) מן הככר זהב טהור, וכשם שהיו גם המנורה וגם נרותיה באים מאותו ככר זהב, היו גם מקשה אחת. ואין מלקחיה ומחתותיה (הכלים בהם היתה נעשית הטבת הנרות) של המנורה נעשות מן הככר זהב. ר' נחמיה אומר כי רק המנורה עצמה היתה באה (נעשית) מן הככר זהב, ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות (היו נעשים) מן הככר זהב. וכשם שלדעת ר' נחמיה לא היו הנרות באים מן הככר. אף לא היו בכלל מקשה (ומוסרים היו מן המנורה).

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, מהו הענין, שבו הם, התנאים הללו, חלוקים בו]? — בהאי קרא [בפסוק זה], דתניא [שכן שנויה ברייתא אחרת] ממה שנאמר במעשה המנורה "ככר זהב טהור יעשה אתה" (שמות כה, לט) למדנו למנורה עצמה שהיא באה (נעשית) מן הככר זהב. ומנין לנו שיש לרבות גם את נרותיה, שאף הם נעשים מככר הזהב? — תלמוד לומר במעשה המנורה "ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה" — שאף הנרות נעשים מככר הזהב. ואולם אחר שלמדנו שגם הנרות באים מככר הזהב, יכול יהא הדין שאני מרבה לענין זה אף את מלקחיה ומחתותיה של המנורה, שאף הם נעשים מככר הזהב? לכך תלמוד לומר "ככר זהב יעשה אתה" — בלשון מיעוט, לומר שדווקא היא נעשית מככר הזהב, ולא מלקחיה ומחתותיה. אלו דברי ר' נחמיה.

ולפני שממשיכים בציטוט דברי הברייתא, תוהים: קשיא [קשה] מדברי ר' נחמיה אלה, הסבור שנרות המנורה נעשות מככר הזהב, על דברי ר' נחמיה בברייתא שהובאה למעלה, שאין הנרות נעשים מככר הזהב! ומשיבים: שתי ברייתות אלה הריהן של תרי תנאי [שני תנאים] שונים, וחלוקים הם אליבא [לשיטת] ר' נחמיה.

וממשיכים בדברי הברייתא: ר' יהושע בן קרחה אומר כי רק המנורה עצמה היתה באה מן הככר, ואין מלקחיה ומחתותיה וכן אין נרותיה באה מן הככר. ואלא מה אני מקיים (מה אני דורש מהכתוב) "ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה"? — ללמד שהיו אף כלים אלה עשויים משל זהב, ואולם לא נעשו מככר הזהב של המנורה.

ותוהים: לשם כך אין צורך בלימוד זה, הרי זהב בהדיא כתיב [במפורש כתוב] בו, שכן נאמר "ועשית את נרתיה שבעה והעלה את נרתיה והאיר אל עבר פניה. ומלקחיה ומחתתיה זהב טהור" (שם לז—לח)! ומשיבים: לא נצרכא [לא נצרכה] דרשה זו הנלמדת מ"את כל הכלים האלה" אלא ללמד בדינם של פי הנרות, שגם הם יהיו של זהב. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופי נרות במקום ששמים את הפתילה הריהו אשחורי משחר [משחיר] מלהבת האש הבוערת, ומתקלקל, והרי כלל הוא בידינו כי התורה חסה על ממונן של ישראל,