ככלי שנעשה מגללים וככלי הנעשה מאדמה, וכלים אלה אין מקבלין טומאה. שכן אמר מר [החכם]: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה — אין מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ואף לא מדברי סופרים. ואף כפיפה זו אינה מקבלת טומאה ככלי גללים. או דלמא [שמא] יש לומר כי הבליעה שבלע הפיל את עלי הדקל, לא הוי [לא נחשבת] עיכול, שהרי חזר ופלטם כשהם שלמים וראויים למלאכתם, ותהא הכפיפה שנעשתה מהם מקבלת טומאה, כשאר כלי עץ.

ומציעים: תפשוט ליה מהא [תפתור לו, לרמי בר חמא את בעייתו מהלכה זו], שאמר עולא משום [בשם] ר' שמעון בר יהוצדק: מעשה היה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ולאחר מכן חזרו ופלטו אותם כשהם מתים דרך בית הרעי. ובא מעשה זה כשאלה הלכתית לפני חכמים מה דינם של התינוקות הללו לענין טומאת המת, האם נטמאו העוסקים בהם כעוסקים בשאר מתים. וטהרו חכמים את הבשר של התינוקות מלטמא בטומאת מת, שאין זה עוד כבשר אדם אלא כגללי הזאבים, שכן נחשבת בליעתם של התינוקות כעיכולם. ומכאן ראיה לענין הכפיפה, שנחשבת בליעת עלי הדקל כעיכולם!

ודוחים: אין להביא ראיה משם, שכן שאני [שונה] הוא דינו של הבשר שנחשב כמעוכל, משום דרכיך [שרך] הוא. מה שאין כן עלי הדקל (שהם קשים מבשר) שנבלעו, יש מקום לומר שאין הם נחשבים בכך כמעוכלים. ומציעים עוד: ולפשוט מסיפא [ושיפתור את הבעיה ממה ששנינו בסוף] דבריו של ר' שמעון בר יהוצדק: וטמאו חכמים את העצמות, שהריהם בכלל טומאת מת. הרי מכאן ראיה שאין הבליעה נחשבת כעיכול, והעצמות אינן נחשבות כגללי הזאבים, ומכאן ראיה לענין עלי הדקל שנבלעו שאף הם אינם נחשבים כמעוכלים! ודוחים: גם מכאן אין להוכיח, שכן שאני [שונה] הוא דין העצמות, דאקושי טפי [שהן קשות ביותר], ומשום כך אין הן נחשבות כמעוכלות, מה שאין כן עלי הדקל שהם רכים מן העצמות, יש מקום לומר שנחשבים הם כמעוכלים. ולא נפתרה גם בעיה זו.

א וכן בעי [שאל] ר' זירא: חיטין שירדו לארץ בעבים (עננים), מהו דינם? ושואלים: למאי [למה]? לאיזה ענין שאל ר' זירא? ומציעים: אי [אם] תאמר שהשאלה היא האם מותר להביא מהן מנחות למקדש — אין זו שאלה כלל, שהרי אמאי [מדוע] לא יהיו חיטים אלה כשרות למנחה?! אלא לענין ההיתר להביא מחיטים אלה את קרבן שתי הלחם, מאי [מה] הדין?

וצדדי השאלה: האם "ממושבתיכם" ("ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים...". ויקרא כג, יז) שאמר רחמנא [שאמרה התורה] בלשון המורה על מיעוט הרי זה בא לאפוקי [להוציא מכלל הכשרים לשתי הלחם] את החיטים שבאו מחוצה לארץ, שלא מביאים מהן לשתי הלחם, אבל החיטים שלא באו מחוצה לארץ, הגם שלא באו מאדמת ארץ ישראל, כגון אלה שבאו מן העבים — שפיר דמי [יפה, ראוי נחשב הדבר]. או דלמא [שמא] יש לומר כי הכתוב "ממושבתיכם" בא להורות: דווקא (רק) מחיטים הבאים ממקומות שבארץ ישראל מביאים לשתי הלחם, ואין מביאים מחיטים אחרות, ואפילו החיטים הבאות מן העבים נמי [גם כן] לא מביאים מהן?

ותוהים על עצם השאלה: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש כדבר כזה] שהחיטים יורדות מן העבים? ומשיבים: אין [כן], כדרך שמסופר באדם ששמו עדי טייעא [הערבי], שקרה ונחיתא ליה [ירד לו] מן השמים רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי [כגובה טפח חיטים במרחב של שלוש פרסאות].

ב וכמו כן בעי [שאל] ר' שמעון בן פזי: שיבולת שהביאה (שגדלה) כדי שליש גידולה קודם לעומר, ועקרה קודם להבאת העומר, והובא העומר, ולאחר מכן חזר ושתלה שוב לאחר הבאת העומר, והוסיפה וגדלה השיבולת, מהו דינה לענין שתותר אכילתה על ידי העומר שהובא. וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] העיקר אזלינן [אנו הולכים], ולכך אף שיבולת זו שרייה [התיר אותה] העומר. שהרי עיקרה של השיבולת הותר על ידי הנפת העומר, ואחר עיקר זה אנו הולכים, ולא אחר התוספת שנוספה בשיבולת זו לאחר הבאת העומר. או דלמא [שמא] יש לומר כי בתר [אחר] התוספת אזלינן [הולכים אנו], ולכך תהא אסורה באכילה (משום חדש) עד שיבא העומר הבא בשנה הבאה?

ומציעים: תפשוט ליה מהא [תפתור לו, לר' שמעון בן פזי את בעייתו מהלכה זו] שאמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן: גפן ילדה (צעירה) שעדיין היא ערלה (בשלוש השנים הראשונות לנטיעתה), ופירותיה אסורים, שסבכה (הרכיב אותה) בגפן זקנה לאחר שנות ערלה שפירותיה מותרים באכילה, והיו בה בגפן הצעירה פירות. אפילו הוסיף הפרי שבגפן הצעירה היונקת עתה מהגפן הישנה וגדל בשיעור פי מאתים ממה שהיה בה מקודם לכן (שהוא השיעור בו בטלים איסורי הערלה וכלאי הכרם בהיתר) — בכל זאת הפרי אסור, שאין הגידולים המותרים מבטלים את העיקר האסור, שהתוספת הולכת אחר העיקר.

וכיוצא בדבר אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן לענין איסור כלאי הכרם: בצל ששתלו בכרם, ונאסר משום כלאי הכרם, ואחר כך נעקר הכרם, וגדל הבצל בהיתר, אפילו הוסיף הבצל וגדל בהיתר בשיעור שיש בו פי מאתים מהשיעור שהיה בו כשגדל באיסור — הריהו אסור. הרי שהולכים אחר העיקר, ונפשוט איפוא את בעייתו של ר' שמעון בן פזי!

ומשיבים: היא, הלכה זו גופה [עצמה] קא מיבעיא ליה [היתה מסופקת לו, לר' שמעון בן פזי]: האם מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר [פשוט להם לחכמים שאחר] העיקר אזלינן [הולכים אנו], לא שנא [אינו שונה] אם בעקבות קביעה זו יהיה הדין לקולא [להקל], ולא שנא [ואינו שונה] לחומרא [להחמיר]. ותהא אף שיבולת זו מותרת על ידי העומר. או דלמא [שמא] אין בידי חכמים קביעה מוחלטת בשאלה אם הולכים אחר העיקר או אחר התוספת, אלא ספוקי מספקא להו [מסופק להם הדבר], ומשום כך, לחומרא אמרינן [להחמיר אומרים אנו] שהולכים אחר העיקר, ולכך במקרים הללו של הגפן ושל הבצל, בדין הערלה וכלאי הכרם — נאסור אותם, אף שהוסיפה פי מאתיים בהיתר. ואולם לפסוק כן אף לקולא לא אמרינן [להקל אין אנו אומרים] שהולכים אחר העיקר, ולא תותר איפוא השעורה הזו שבבעייתו של ר' שמעון בן פזי? ומסכמים כי גם שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה.

ג ובעקבות בעייתו זו של ר' שמעון בן פזי שעניינה הוא דין השיבולת שנעקרה וחזר ושתלה להיתר העומר בשנה זו, הוסיף ובעי [שאל] רבה: לענין מעשר מאי [מה] דין שיבולת זו? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? כגון