|
טקסט הדף מנוקד
בִּכּוּרִים לְפֵירָא קָא אָמְרִינַן לְמִזְבֵּחַ קָא אָמְרִינַן וְהָא אָכֵיל לֵהּ מִזְבֵּחַ מִפֵּירֵי דְּהָא שַׁתָּא
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲנָצָה שָׁרְיָא אוֹ חֲנָטָה שָׁרְיָיה מַאי הֲנָצָה וּמַאי חֲנָטָה אִילֵּימָא הֲנָצָה דְּפֵירָא וַחֲנָטָה דְּפֵירָא הַשְׁתָּא הַשְׁרָשָׁה שָׁרְיָא הֲנָצָה וַחֲנָטָה מִיבַּעְיָא אֶלָּא הֲנָצָה דְּעָלֶה וַחֲנָטָה דְּעָלֶה מִי הָוֵי כִּי הַשְׁרָשָׁה אוֹ לָא תֵּיקוּ בָּעֵי רָבָא בַּר רַב חָנָן חִטִּין שֶׁזְּרָעָן בַּקַּרְקַע עוֹמֶר מַתִּירָן אוֹ אֵין עוֹמֶר מַתִּירָן הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא אִי דְּלָא אַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא דִּתְנַן אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר עוֹמֶר מַתִּירָן וְאִם לָאו אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא לָא צְרִיכָא דְּחַצְדִינְהוּ וְזַרְעִינְהוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר וַאֲתָא עוֹמֶר וַחֲלֵיף עֲלַיְיהוּ וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ מַהוּ לְנַקּוֹטֵי וּמֵיכַל מִינַּיְיהוּ כְּמַאן דְּשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וּשְׁרִינְהוּ עוֹמֶר אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ לְגַבֵּי אַרְעָא יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶן אוֹנָאָה הֵיכִי דָּמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר לֵיהּ שְׁדַאי בַּהּ שִׁיתָּא וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בַּהּ אֶלָּא חַמְשָׁה וְהָאָמַר רָבָא כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁדַאי בַּהּ כִּדְבָעֵי לַהּ וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בַּהּ כִּדְבָעֵי לַהּ יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה דִּכְמַאן דְּשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וְיֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ לְגַבֵּי אַרְעָא נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן אוֹ אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן כִּדְשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וּכְמִטַּלְטְלֵי דָּמוּ וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ אַגַּב אַרְעָא וְכִמְקַרְקְעֵי דָּמוּ וְאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן תֵּיקוּ בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא חִטִּין שֶׁבְּגֶלְלֵי בָקָר וּשְׂעוֹרִין שֶׁבְּגֶלְלֵי בְהֵמָה מַהוּ לְמַאי אִילֵימָא לְטַמּוֹיֵי טוּמְאַת אוֹכָלִין תְּנֵינָא חִטִּין שֶׁבִּרְעִי בָקָר וּשְׂעוֹרִין שֶׁבְּגֶלְלֵי בְהֵמָה חִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה אֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין לִקְּטָן לַאֲכִילָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין אֶלָּא לִמְנָחוֹת פְּשִׁיטָא דְּלָא הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ לָא צְרִיכָא דְּנַקְטִינְהוּ וְזַרְעִינְהוּ וְקָא בָעֵי לְאֵיתוֹיֵי מְנָחוֹת מִינַּיְיהוּ מַאי מִשּׁוּם דִּמְאִיסוּתָא הוּא וְכֵיוָן דְּזַרְעִינְהוּ אַזְדָּא (לִ)מְאִיסוּתַיְיהוּ אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם כְּחִישׁוּתָא הוּא וְהַשְׁתָּא נָמֵי כְּחוּשָׁה תֵּיקוּ בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא פִּיל שֶׁבְּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית וֶהֱקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי מַהוּ לְמַאי אִילֵּימָא לְמִבְטַל טוּמְאָתַהּ תְּנֵינָא כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה לָא צְרִיכָא דִּבְלַע הוּצִין וְעַבְדִינְהוּ כְּפִיפָה מִצְרִית מִי הָוֵה עִיכּוּל הָוֵה לֵיהּ רש"י
בכורים לפירא. לחיטין התלויין בהם בכורים: למזבח קאמרינן. שלא יאכל מזבח קודם להם חיטים חדשים והכא אכל ליה מזבח עומר מפירי דהא שתא דמהך שתא נינהו דבחדא שתא גדלו ביחד ועומר שרינהו לאכילת אדם ושתי הלחם שרינהו להביא בכורים מפירות האילן: הנצה שריין. שהניצו קודם להם או חנטה שריין חנטה הוי פירי יותר מהנצה: השתא. לגבי תבואה שריין עומר ושתי הלחם בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום וכדקתני מתני' הנצה וחנטה דפירי מיבעיא: אלא הנצה וחנטה דעלה. מי הוי הנצה דעלה בפירות האילן כהשרשה דתבואה או לא: דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר. דלא שרינהו עומר דאתשקד ולא השרישו בשעת עומר זה: מהו לנקוטי. ללקוט מהן קודם השרשתן: כמאן דשדיין בכדא דמיא ושרינהו עומר. דהא דאמרן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי או דלמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגידולין דמו: יש להן אונאה כו'. דקיימא לן בבבא מציעא בפ' הזהב (דף נו.) אין אונאה לקרקעות: שדאי בה שיתא. זרעתי בקרקע ששת כורים: ואתו סהדי דלא שדא בה אלא חמשה. דהשתא איכא שיעור אונאה שתות בפ' הזהב (שם מט:): כל דבר שבמדה. כיון דקפיד לא מחיל ואפילו בפחות משתות ולא שייכא בה דין אונאה שיהא מקח קיים ויחזיר אונאה אלא כל המקח בטל וחוזר: נשבעין עליהן. דאמר בפ' הזהב (שם נו.) אין נשבעין על הקרקעות: בקר. דרכו לאכול חיטים ושאר בהמה כגון חמור וגמל דרכו לאכול שעורין: חישב עליהן. בעודן ברעי: וזרעינהו. ובעי לאיתויי מנחות מן הגידולין: אזדא מאיסותייהו. דהא אחריני נינהו: והשתא כחישי. דכיון שנתעכלו במעי הבהמה שוב אין מגדלין חטין מלאין ובריאין כדמעיקרא: כפיפה. קופה מצרית מצורי דקל: למיבטל טומאתה. שהיתה טמאה קודם לכן: יורדין לידי טומאתן במחשבה. כיון שחשב עליו לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון עור מתוקן סתמו למנעלים עומד ואינו מקבל טומאה עד שיעשו המנעלים חישב עליו לעשותו שולחן דאינו חסר שום מלאכה דהשתא מיד ראוי לשולחן מקבל טומאה מיד: ואין עולין מטומאתן. אם נטמאו: אלא בשנוי מעשה. כגון נשברו טהרו והכא ליכא שינוי מעשה דשלימה הקיאה:
תוספות
והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. לא שיחזיר אונאה קאמר אלא אפילו ביטול מקח הוי כדמוכח לקמן בפרק התודה (דף עז.) ובפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף צ.) ויש לדקדק מכאן דמילתא דרבא איתמר אפילו אקרקעות וכן משמע בפ''ב דקידושין (דף מב:) דקאמר אבל פלגי במשחתא לא כדרבא כו' ורבינו שמואל לא פי' כן בפרק בית כור (ב''ב קג:) [ושם קד. ד''ה פחות] דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר משמע כי המקח קיים ופירש רבינו שמואל כי מקח קיים דאע''פ שטעו במדה לא איתמר דרבא אלא במטלטלי ולא משמע הכי כדפרישית אלא היינו טעמא התם שיודע ומכיר בשדה שהוא מוכר לו ויודע שיש שם או פחות או יותר אלא לפי מה שיעלה לפי חשבון בית כור מצומצם יפחות וינכה: שדאי בה כדבעי ואתו סהדי כו'. אין מכחישין אותו במה שזרע אלא שאומרים שאין לה די בכי האי שיעורא: פיל שבלע כפיפה מצרית כו'. האי דבעא מיניה רב אדא בר אהבה מרב דימי מנהרדעא בפ' לא יחפור (ב''ב כב.) פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לאו בכפיפה ממש בעא מיניה דאם כן אמאי לא הוה בידיה מתני' היא דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה אלא בהוצין ועבד להו כפיפה בעא מיניה והא דטפח ליה התם בסנדליה אע''ג דההיא נמי קיימא בתיקו מ''מ ה''ל למידק עלה כדדייקי' הכא מההיא דעולא: דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מי הוי עיכול כו'. תימה מי גרע מחיטין שבגללי בהמה דלעיל דלקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין ואי הוו עיכול לא ליטמו טומאת אוכלין ויש לומר שאני טומאת אוכלין דתלוי בראויה לגר או לכלב והתם היא חזיא אפי' לגר אבל מזאבים שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות אתי שפיר דטומאת מת לא תליא אלא בעיכולי וא''ת דהכא מסקי' דבשר דרכיך הוי עיכול ובפ''ק דבכורות (דף ז:) תנן דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ולא הוי עיכול ותירץ רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן עוד י''ל דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מהתם דנמצא במעיו וא''ת דבפ' י''א דאהלות תנן ומייתי לה בפרק בתרא דשבת (דף קנה:) כמה תשהה במעיו בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ובעודו במעיו נמי קאמר דהא מייתי לה אכלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה וי''ל דמתניתין דבכורות כרבי יהודה בן בתירא דאמר התם בעופות ובדגים מעת לעת ובלא שהה מיירי אי נמי דגים הנבלעים קשי טפי א''נ נהי דאיפסיל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ''מ לענין איסור לא ליהוי עיכול מידי דהוה חלב שבכפרים ונבלת עוף טהור בכל מקום (עוקצים פ''ג מ''ג) שצריך מחשבה אע''ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתירוצו של רב האי מיהו אין ראיה מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו וא''ת והאמרינן בפ''ב דיומא (דף פא.) זר שבלע שזפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול ותירץ ה''ר חיים דהתם לאו משום דהוי עיכול אלא לפי שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפ''ק דכריתות (דף ז.) כהן שסך תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו חושש ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר וטבעת דלא חשיב עיכול בפ' בהמה המקשה (חולין עא:) התם משום דאקושי טפי ונבילה דלא חשיב התם עיכול היינו בדלא שהה כדי עיכול כדקאמר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שהוא שלם שניכר בשלימותו שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטין שלימים שבגללי בקר ודגים
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|