משחרב בית המקדש, עמד והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף (הנפת העומר) כולו אסור באכילת התבואה החדשה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אם יתרגלו אנשים לאכול מן החדש ביום ט"ז בניסן ("יום הנף") כבר כשהאיר היום, הרי אנו מצפים כי במהרה יחזור ויבנה בית המקדש, ויש לחשוש שיאמרו אשתקד (בשנה שעברה) מי [האם] לא אכלנו מן החדש כבר בהאיר המזרח ביום ט"ז בניסן? השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] משעה זו.

ולא ידעי [ואינם יודעים] שאשתקד לא הוה [לא היה] הנף העומר, ולכן האיר מזרח הוא שהיה המתיר, ואולם השתא דאיכא [עכשיו שנבנה בית המקדש ויש] הנף העומר — הנף העומר הוא המתיר, ואין לאכול מן החדש לפני כן. ולכך גזר רבן יוחנן בן זכאי איסור אכילת החדש בכל היום כולו. ויש לשאול: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שכוונת הכתוב "עד הביאכם" (ויקרא כג, יד), שאף בזמן שבית המקדש היה קיים, ההמתנה מלאכול מן החדש לפני ההנפה היא למצוה בלבד, הרי זה תמוה: וכי משום החשש שיבואו אנשים ויבטלו מצוה כשיבנה המקדש, ליקום וליגזור [יעמוד ויגזור] רבן יוחנן איסור אכילה בימינו על כל היום כולו?

אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודה השנויה במשנתנו, אמרה לשיטתו. שכך אמר: כאשר אין מניפים את העומר, מן התורה החדש אסור באכילה כל אותו יום. שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (שם), ופירושו

— עד עיצומו (עצמו) של היום (כל היום כולו). וקסבר [וסבור הוא] רבן יוחנן בן זכאי ששימוש המלה "עד" הנזכרת בכתוב הריהו: עד אותו היום, ואף עד הוא בכלל, שכל יום זה אף הוא בכלל איסור אכילה.

ושואלים על תשובה זו: ומי סבר לה כוותיה [והאם סבור הוא ר' יהודה כמותו, כשיטת רבן יוחנן בן זכאי]? והא מיפלג פליג עליה [והרי חולק הוא עליו]! דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב [שנאמר]: "עד עצם היום הזה", ואין צורך בתקנה! משמע שר' יהודה חולק על רבן יוחנן בן זכאי!

ומשיבים: ר' יהודה הוא דקא טעי [שטעה], שכן הוא סבר כי רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר [מדברי סופרים אמר] את דבריו, שהתקין רבן יוחנן בן זכאי תקנה חדשה. ואולם לא היא, שכן מדאורייתא קאמר [מדין תורה הוא, רבן יוחנן בן זכאי אמר] את דבריו. ותוהים על הסבר זה: כיצד ניתן לומר שדברי רבן יוחנן בן זכאי הם דין תורה, והא [והרי] "התקין רבן יוחנן בן זכאי" קתני [שנינו] במשנה, ולשון זו מורה שהריהי תקנת חכמים, ולא דין תורה. ומשיבים: מאי [מה פירוש] "התקין"? — שדרש רבן יוחנן בן זכאי את המקראות הללו לפני הרבים, והודיע הלכה לכל, ועמד והתקין (תיקן) פירצה וקלקול שהיה.

א בעקבות הדברים בזמן בו מותרת אכילת החדש בארץ ישראל, מביאים כיצד נהגו חכמים בזמן אכילת החדש בחוץ לארץ (בבבל). רב פפא וכן רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אכלי [היו אוכלים] מן החדש כבר באורתא דשיתסר נגהי שבסר [בלילה, בסוף היום של ששה עשר בניסן, אור לשבעה עשר בניסן]. וטעמם: קסברי [סבורים הם] כי איסור אכילת החדש בחוצה לארץ אינו מן התורה, אלא רק מדרבנן [דברי סופרים], וכמו כן הריהם סבורים כי לספיקא [לספק] שמא אין זה יום ט"ז בניסן אלא ט"ו בניסן האסור באכילת החדש (משום הספק אם החודש שעבר, חודש אדר, היה מלא או חסר) לא חיישינן [אין אנו חוששים]. ומשום כך, לאחר שעבר יום ט"ז בניסן, יכלו לאכול כבר מן החדש.

ואילו רבנן דבי [החכמים שבבית מדרשו] של רב אשי אכלו מן התבואה החדשה רק בצפרא דשבסר [בבוקר של שבעה עשר בניסן], וטעמם: קסברי [סבורים הם] כי החדש בחוצה לארץ אסור באכילה מדאורייתא [מן התורה], ולכך בחוץ לארץ יש לחשוש אף לספק אם היום הוא ט"ז בניסן או ט"ו בניסן, ומשום כך אין לאכול בליל ט"ז בניסן.

ואולם הריהם סבורים כי רבן יוחנן בן זכאי שאסר את יום ט"ו כולו מדרבנן קאמר [מדברי סופרים הוא אמר כן], אבל מן התורה מותרת אכילת החדש בזמן שאין בית המקדש קיים החל משהאיר המזרח, וכן סבורים הם: כי תקין [כאשר תיקן] רבן יוחנן בן זכאי איסור זה — הרי זה דווקא ביום הנף עצמו (ביום ט"ו בניסן), אבל לענין איסורו של יום ט"ז בניסן משום ספיקא [ספק] (שמא הוא יום הנף, יום ט"ו בניסן), בזה לא תקין [לא תיקן] רבן יוחנן. ומשום כך, לא אכלו עד בוקר יום י"ז (מפני שספק היום נוגע לדין תורה, שאולי הוא יום ט"ו בניסן האסור מן התורה), ואולם לאחר שכבר האיר פני מזרח של יום י"ז בניסן, שאין ספק היום נוגע אלא לאיסור מדרבנן (תקנת רבן יוחנן בן זכאי) — הריהו מותר באכילה.

ובענין זה אמר רבינא, כך אמרה לי אם (אימי): אבוך לא הוה אכיל [אביך לא היה אוכל] מן החדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר [בלילה של יום שבעה עשר בניסן, אור ליום שמונה עשר בניסן], וטעם הדבר: משום דסבר לה [שסבור היה] שהלכה כר' יהודה האומר שבזמן שאין בית המקדש קיים כל יום ט"ז בניסן אסור מן התורה באכילת החדש, ומשום כך חייש לספיקא [חושש לספק] היום, שמא יום ט"ז בניסן הריהו למעשה ט"ו בניסן, ולכך לא אכל מן החדש אלא לאחר יום ט"ז בניסן.

ב משנה בזמן בית המקדש הנף העומר במקדש, ביום ט"ז בניסן, היה מתיר את אכילת התבואה החדשה במדינה (בכל המקומות שמחוץ למקדש). ורק הקרבתם של שתי הלחם בחג השבועות היא שהתירה את הקרבתן במקדש של מנחות מן התבואה החדשה. שכן נאמר בשתי הלחם "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" (במדבר כח, כו), שהריהי החדשה (הראשונה) לכל המנחות הבאות מהתבואה החדשה. ועוד בדין הבאה למקדש מהתבואה החדשה: אין מביאין מנחות, וביכורים, ומנחת נסכים הבאה עם קרבן בהמה קודם להקרבת העומר, ואם עבר והביא מנחה או ביכורים מהתבואה החדשה, לפני שהוקרב העומר — הרי קרבן זה פסול, מה שאין כן כשהביא קודם לשתי הלחם שהמנחה כשרה. וכמו כן קודם להקרבת שתי הלחם לא יביא מנחה וביכורים מהתבואה החדשה, אבל אם עבר והביא את אלה מהתבואה החדשה — קרבנו כשר.

ג גמרא שנינו במשנתנו שאם הביא מנחה מן התבואה החדשה קודם לעומר הרי זה פסול, ואולם אם הביא ממנה קודם לשתי הלחם הרי זה כשר. ובענין זה מספרים כי יתיב [ישב] ר' טרפון וקא קשיא ליה [והיה קשה לו]: מה בין הבאה קודם לעומר שהוא פסול, להבאה קודם לשתי הלחם, שהוא כשר?

אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא, אין מקום לשאלה זו. שכן אם אמרת במנחה שהובאה מן החדש קודם לעומר שהיא פסולה — שכן לא הותר איסור חדש מכללו אפילו אצל הדיוט. תאמר לפסול את המנחה שהובאה מהחדש קודם לשתי הלחם, שהותר מכללו אצל הדיוט? שהרי מותרת כבר אכילת החדש לאדם מישראל.

שתק ר' טרפון, שלא מצא דרך לדחות את דבריו. צהבו (האירו) פניו של ר' יהודה בן נחמיה, שהצליח להביא הוכחה שר' טרפון לא ידע. אמר לו ר' עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר ר' יהודה בר' אלעאי: אותו הפרק (זמן) שבו אירע הדבר, פרס (מחצית החודש, שבועיים טרם) הפסח היה. כשעליתי לעצרת (חג השבועות) שוב ללמוד בישיבה שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו, שנתקיימו בו דבריו של ר' עקיבא.

ובעקבות דברי יהודה בן נחמיה אמר רב נחמן בר יצחק: לדברי יהודה בן נחמיה, המסביר שאין לפסול את המנחות הבאות מן החדש לאחר שהוקרב העומר, משום שכבר הותרו מכללן אצל הדיוט, יש לומר שאף נסכים ביכורים (נסכי יין הבאים מן החדש) שהקריבם קודם להבאת העומר — הריהם כשירין שכן לא נאסר לאכילת הדיוט מן החדש קודם לעומר אלא התבואה, ואילו היין לא נאסר להדיוט אלא אסור למקדש בלבד (עד להבאת שתי הלחם). ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, ומה צורך להשמיענו זאת?!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי היה מקום לומר כי חמור דין נסכי היין הבאים מן החדש לאחר הבאת העומר ממנחת תבואה הבאה מהחדש לאחר הבאת העומר, שכן דווקא התם [שם, במנחת תבואה הבאה מהחדש לאחר הבאת העומר] — הוא שיש מקום להכשיר, משום שהותר מכללו אצל הדיוט דבר שהיה אסור לפני כן. אבל הכא [כאן, בנסכי יין הבאים מן החדש לאחר הבאת העומר] שלא הותר הדבר האסור מכללו, שהרי עדיין אסור היין למקדש — לא יהיה כשר. על כן קא משמע לן [הוא, רב נחמן בר יצחק, משמיע לנו] שכל שכן הכא [כאן, בנסכי יין] שהם כשרים, וטעם הדבר: שהרי לא איתסר [לא נאסר] כלל להדיוט.

ד ומביאים עתה את המלים הבאות: סדר. הנצא. גלי. פיל. כסימן זכרון לארבע בעיות שתידונה להלן ("סדר" — האם היתר החדש למקדש על ידי שתי הלחם הריהו דווקא כשבאו כסדרם. "הנצה" — האם הנצת פרי האילן קודם להבאת שתי הלחם היא המתירתו או שמא חנטתו. "גלי" — האם ניתן להביא מנחות מחיטים שהיו בגללי בקר וחזרו והצמיחו מהן חיטים חדשות. "פיל" — מה דינו של סל שבלעו פיל וחזר והקיאו). שנינו במשנתנו איסור הבאת המנחות מן התבואה החדשה לפני הבאת העומר ולפני הבאת שתי הלחם. ובענין זה מביאים מה שבעי [שאל] רמי בר חמא: שתי הלחם מהו דינם לענין שיתירו תבואה חדשה למקדש כשלא היה היתר החדש (להדיוט) על ידי העומר והיתר החדש (למקדש) על ידי שתי הלחם כסדרן הראוי, אלא שקדם היתר החדש שעל ידי שתי הלחם להיתר החדש שעל ידי העומר.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? — כגון דזרעינהו [שזרע אותם, את החיטים מהן מובאת המנחה] בזמן שבין הבאת העומר לבין הבאת שתי הלחם, ובאופן זה נמצא שחליף עלייהו [חלף עליהן] זמן היתר החדש שעל ידי שתי הלחם בעצרת בשנה זו, ולאחר מכן חלף עליהם זמן היתר החדש שעל ידי העומר בפסח בשנה הבאה. ומעתה השאלה היא: מאי [מה] יהא דינם של חיטים אלה להקרבה לאחר הבאת העומר בשנה הבאה (ולפני הבאת שתי הלחם). וצדדי השאלה: האם רק כששתי הבאות אלה, של העומר ושל שתי הלחם, הינן כסדרן שריין [מתירות] את התבואה החדשה להקרבה, ואולם כשהן באות שלא כסדרן, לא שריין [לא מתירות]. או דלמא [שמא] אף כששתי הבאות אלה היו שלא כסדרן נמי שריין [גם כן מתירות] את הקרבת התבואה החדשה.

אמר רבה: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב, יד) — במנחת העומר הבאה בפסח הכתוב מדבר. מהיכן, מאיזה מין ממיני הדגן באה מנחה זו — מן השעורין. ודנים בדבר: אתה אומר שמנחת העומר באה מן השעורין, או אינו אלא שבאה מן החיטין?

ר' אליעזר אומר: אין לומר כך, ונלמד זאת מגזירה שווה. נאמר "אביב" במכות מצרים, במכת ברד ("...והשעורה נוכתה כי השעורה אביב". שמות ט, לא). וכן נאמר "אביב" בציווי הנאמר לדורות (בהבאת מנחת ביכורים, "אביב קלוי באש"). ומעתה נאמר: מה "אביב" האמור במצרים — הריהו שעורין דווקא ולא חיטים (שכן נאמר במפורש במכת ברד, בפסוק שלאחר מכן "והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה". שם לב), אף "אביב" האמור לדורות — הריהו שעורין ולא חיטים.

ור' עקיבא אומר ראיה אחרת, שכן מצינו (מוצאים אנו) בדינו של אדם יחיד מישראל שהוא מביא חובתו למנחה (כשחטא העני בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו) מן החיטין (ככתוב בו "עשירית האיפה סולת". שם ה, יא) והריהו מביא גם מנחה לחובתו מן השעורין ("מנחת חוטא", במנחת הסוטה, ככתוב בה "עשירית האיפה קמח שעורים". במדבר ה, טו).

וכן מוצאים אנו כי בציבור שהם מביאין מנחת חובתן מן החיטין (בשתי הלחם הקרב בעצרת, ככתוב בהם "לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה". ויקרא כג, יז). ומעתה נקיש: מה יחיד מביא מנחת חובתו מן השעורים וכן מן החיטים — אף ציבור מביאין חובתן גם מן השעורין וגם מן החיטים. ואם אתה אומר שמנחת ביכורים (שהיא מנחת חובה של ציבור) בא מן החיטין, ולא מן השעורים — אם כן לא מצינו בציבור שמביא מנחת חובתו מן השעורין! אלא ודאי שמנחת העומר באה מהשעורים.

ועוד אמר ר' עקיבא דבר אחר (אופן נוסף) להוכיח כי מנחת העומר באה מהשעורים: שכן אם אתה אומר שהעומר בא דווקא מן החיטין ולא מן השעורים — אם כן מעתה אין שתי הלחם הבאים בחג השבועות מן החיטים נקראים "בכורים", שהרי קדמם העומר, והרי אמרה תורה בחג השבועות "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" (במדבר כח, כו), אלא ודאי הריהו בא מן השעורים.

ומתוך דברי הברייתא הללו אומר רבה כי יש פתרון לבעייתו של רמי בר חמא: אם איתא [יש] מקום לסברה שאף שתי הלחם שבאו שלא כסדרן שריין [מתירות] את התבואה החדשה, אפשר לפרוך את ראייתו השניה של ר' עקיבא. שלפי צד זה משכחת לה [מוצא אתה אותה, אפשרות שכזו], במקרה שמקריב הציבור בשנה זו בפסח עומר מהנך דאשרוש [מאלה החיטים שהשרישו] בשנה שעברה קודם לזמן הבאת שתי הלחם ובתר [ואחר] הבאת העומר של אשתקד (שנה שעברה).

ומביא הציבור עוד בשנה זו במנחת שתי הלחם מהנך דאשרוש [מאלה החיטים שהשרישו] קודם לעומר דהשתא [של השנה], ובתר [ואחר] הבאת שתי הלחם של אשתקד. והרי באופן זה שתי הלחם הבאים בשנה זו מן החיטים של שנה זו ראויים להיקרא "ביכורים", אף שגם מנחת העומר הובאה מחיטים, ואולם היו אלה חיטים של שנה שעברה! ומכאן פתרון לבעיית רמי בר חמא, שאין שתי הלחם הבאים שלא כסדרן מתירים את התבואה למקדש.

ודוחים את דברי רבה: מי סברת [האם סבור אתה]