וכלל הוא שמי פירות אין מחמיצין! אמר ריש לקיש בתשובה: אומר היה ר' יוסי הגלילי כי על אף ששמנה של מנחת נסכים מרובה, יש והעושה אותה מגבלה במים אם נראה לו שנצרכת להם, וכשרה היא בכך, ויתכן שתחמיץ בשל אותם מים. ולכך בא הכתוב "אשר תקריבו" להשמיענו שאף בה נוהג איסור חימוץ.

ושואלים: ולדעת ר' עקיבא הסבור שבא הכתוב לרבות את לחם הפנים לאיסור חימוץ, והרי לשיטתו אין מקום לאסור חימוץ בלחם הפנים, שהרי הכלי המשמש למדידתו של קמח העשרון, מדת דבר יבש בלבד היא, כקמח זה. ושמענא ליה [ושמענו אותו] את ר' עקיבא שאמר כי כלי מדת יבש לא נתקדשה בקדושת כלי שרת, ולכן לדעתו לא התקדש לחם הפנים אלא משעה שניתן על שולחן הפנים, לאחר שכבר נאפה, ובשלב זה אין שייך בו חימוץ!

ובתירוץ השאלה מוסרים כי שלח ר' ראובן מארץ ישראל לבבל אגרת ובה מסורת דברים משמיה [משמו] של ר' יוחנן, ובה נאמר כי כך היא הצעה של משנה (כך הוא נוסחה המדוייק של ברייתא זו), ואיפוך [ויש להפוך] בה את שמות החכמים החולקים בה, וכך יש לגורסה: "אשר תקריבו" (ויקרא ב, יא) — לרבות לחם הפנים לחימוץ, אלו דברי ר' יוסי הגלילי (ולא דברי ר' עקיבא). ואילו ר' עקיבא אומר: בא הכתוב לרבות מנחת נסכים לחימוץ (ואין אלה דברי ר' יוסי הגלילי). ומעתה אין מקום להקשות מדברי ר' עקיבא שבענין מדת יבש על דבריו שבברייתא.

א למעלה הובאו דבריו של ר' יוחנן כי יש להפוך את שמות התנאים שבברייתא, והדעה האומרת כי "אשר תקריבו" בא לרבות אף את לחם הפנים לאיסור חימוץ היא דעת ר' יוסי הגלילי, שלדעתו כלי המשמש למידת יבש אף הוא התקדש. ומעירים: ואזדא [והולך] בכך ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר ר' יוחנן: ר' יוסי הגלילי וכן עוד חכם אחד מתלמידי ר' ישמעאל, שניהם אמרו דבר אחד (שווה), ומנו [ומיהו] תלמיד זה של ר' ישמעאל? — ר' יאשיה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], נאמר בקידוש המשכן וכליו לפני חנוכתו "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם" (במדבר ז, א). ונחלקו חכמים בענין הכתוב "וימשחם ויקדש אתם". ר' יאשיה אומר: הכלי המשמש למדת (מדידת) הלח (כגון השמן והיין שבנסכים) נמשח והתקדש במשיחתו זו להיות קדוש בין מבפנים (בתוכו) ובין מבחוץ לו. ואילו הכלים המשמשים למדת (מדידת) הדבר היבש (כגון הקמח למנחות) נמשחו והתקדשו בכך להיות קדושים רק מבפנים להם, ואין נמשחו להיות קדושים אף מבחוץ להם.

ר' יונתן אומר: הכלים המשמשים למדת (מדידת) הלח — נמשחו להיות קדושים רק מבפנים להם, ואין נמשחו להיות קדושים אף מבחוץ להם. ואילו הכלים המשמשים למדות (מדידות) של הדבר היבש — לא נמשחו להתקדש כל עיקר. ומוכיח ר' יונתן כשיטתו: תדע לך שמידות היבש לא התקדשו כלל, שהרי למדנו שאין הכלים הללו מקדשות את הדברים שמכניסים בתוכם, דכתיב [שהרי נאמר] בשתי הלחם הבאות בחג השבועות "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה' "(ויקרא כג, יז), אימתי הן נחשבות כמקודשות "לה' "("בכורים לה' ")? — רק לאחר שנאפו ("תאפינה... בכורים לה' "), הרי שלא התקדשו קודם לכן, כשנמדדו במדת העשרון לקמח.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים] ר' יאשיה ור' יונתן? — בדרשת המלה "אתם" האמורה בכתוב במשיחת המשכן וכליו. שלדעת שניהם המלה "אותם" באה למעט דבר שאינו בכלל משיחה והתקדשות, אלא שנחלקו מהו. שר' יאשיה סבר [סבור] כי המלה "אתם" באה למעוטי [למעט] את קדושת הכלים המשמשים למדת (מדידת) יבש מבחוץ להם, שהם קדושים בתוכם בלבד. ואילו ר' יונתן סבר [סבור] כי הכלי המשמש למדת (מדידת) יבש — כלי של חול הוא, ואינו קדוש כלל, לא מחוצה לו ולא בתוכו. ולכן לא אצטריך קרא למעוטי [לא הוצרך הפסוק למעט] אותו. ואולם כי איצטריך קרא למעוטי [כאשר הוצרך הפסוק למעט] הרי זה את הכלי המשמש למדת (מדידת) הדבר הלח, וללמדנו שאין הוא קדוש מבחוץ לו.

ושואלים: כיון שמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן היא בדינו של כלי יבש, לימא נמי [יאמר גם כן] ר' יוחנן, כדרך שאמר לגבי ר' יוסי הגלילי, כי ר' עקיבא ואחד מתלמידי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד, ומנו [ומיהו] תלמיד זה? ר' יונתן, ששניהם סבורים כי כלי מדידת יבש אינו קדוש! ומשיבים: סיבת הדבר שלא אמר ר' יוחנן שר' עקיבא ור' יונתן אמרו דבר אחד היא משום שלא שוו [לא משתוות] שיטותיהם בדינו של הכלי המשמש למדת (מדידת) לח להדדי [זו לזו], שכן ר' עקיבא סבור שכלים אלה קדושים הן בתוכם והן מחוצה להם, ואילו ר' יונתן סבור שהריהם קדושים רק בתוכם ולא מחוצה להם. ודנים עוד בענין זה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי בשאלה: כיצד אומרים אנו (לשיטת הסבורים כי כלי מדידת יבש לא התקדש) כי לחם הפנים לא התקדש אלא בנתינתו על השולחן, והא איכא [והרי יש] לפני כן השלב בו ניתן הבצק בביסא (הכלי המשמש ללישה), שכלי המשמש את הלח הוא, והתקדשה העיסה כבר אז? אמר ליה [לו] אביי לרב פפא בתשובה: אין המדובר בזמן שלש את המנחה בביסא, אלא כגון שלש אותה על גבי קטבליא (מצע עור) שטוח, שאינו מקדש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שבכך מדובר, אף זה דקאמר ליה [שאמר לו] ר' יונתן לר' יאשיה כהוכחה לשיטתו תדע לך שהרי אינה מקדשת (מתקדשת) שתי הלחם לפני אפייתה, לימא ליה [שיאמר לו] ר' יאשיה בדחיית הראיה, שאף כאן מדובר כגון דכיילא [שמדד] את הקמח הבא לשתי הלחם בעשרון (כלי למדידת כמות עשרון) שהוא של

חול, שאינו מקדש! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] את לישת המנחה למדידת הקמח, בשלמא [נניח] בענין לישה בקטבליא ולא בביסא ניתן להעמיד את הדברים כך, שהרי לא כתב רחמנא [לא כתבה התורה] דלעביד [שיעשה] דווקא בביסא למילש ביה [ללוש בה], ולכן גם כי [כאשר] לש לה את עיסת המנחה על גבי קטבליא — לית לן [אין לנו] דבר לומר בה. אלא במדידה בעשרון, אי אפשר לומר כך, שכן כיון דאמר רחמנא [שאמרה התורה] במפורש עביד [עשה] עשרון וכייל ביה [ומדוד בו], האם יתכן שעושה המנחה שביק [יעזוב] עשרון של קודש וכייל [וימדוד] בעשרון של חול?!

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לכהן המעלה למזבח מבשר קרבן החטאת לאחר שכבר הוקרבו אימוריו על המזבח על מנת להקטירו, וכן מבשר האשם לאחר שקרב החלק המוקטר על המזבח, שאמור להנתן לכהנים לאכילה, וכן מבשר קרבנות קדשי הקדשים, כגון שלמי ציבור, וכן המעלה מבשר קדשים קלים הנאכלים לבעליהם, וממותר העומר לאחר קמיצתו, וממותר שתי הלחם, ומלחם הפנים, ומשירי מנחות לאחר שנקמצו והוקטר הקומץ, שבכל אלה כיון שאינם מהדברים האמורים לעלות על המזבח שהוא עובר על כך באיסור לא תעשה?

תלמוד לומר: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' "— לומר כי כל דבר שהוא כבר העלה ממנו לאישים (לאש המזבח, שכבר הוקרב), הרי הוא עומד באיסור בל תקטירו ("לא תקטירו" האמור בכתוב).

ותוהים: והאם בשתי הלחם ובלחם הפנים יש דבר הניתן מהן לאישים? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הקרבנות חלק מהם קרב על המזבח, יצאו מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים שאין חלק מהם ניתן לאישים!

ומשיבים: אמר רב ששת: אמנם אין דבר מגופו של שתי הלחם ושל לחם הפנים שניתן לאישים, אבל לענין איסור העלאתם למזבח, הריהם כשאר הקרבנות שקרב חלקם על המזבח, שאסורים בהעלאה שכן אף הלחם נחשב כשיריים לכבשים והבזיכים שכן בהקטרתם התירו אותו באכילה.

ג ועוד בדין המעלה על המזבח מכל אלה שכבר הוקרב חלקם על המזבח. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של המעלה ומקטיר מכולם לא על המזבח עצמו אלא על גבי הכבש של המזבח, אם אף הוא בכלל איסור בל תקטירו. שר' יוחנן אמר: חייב, ואילו ר' אלעזר אמר: פטור.

ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר שחייב, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: לאחר שנאמר בפסוק "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " ממנו למדנו איסור הקטרת הדבר שחלק ממנו הוקרב כבר, נאמר בפסוק שלאחריו "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח". ומן האמור בפסוק זה "המזבח" — אין לי ללמוד שבכלל איסור זה אלא דבר שהוקרב ממנו למזבח, ואילו דבר שהוקרב ממנו לכבש המזבח מנין לי שאף הוא בכלל איסור זה? לכך תלמוד לומר (מלמד הנאמר) "ואל המזבח לא יעלו לרצון".

ור' אלעזר שאמר שפטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שכן אמר קרא [הכתוב] "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".

אחז הכתוב בלשון "אתם" ללמדנו: דווקא בשתי הלחם וביכורים שהם באים משאור ודבש, ומכונים גם "קרבן ראשית". (שתי הלחם — הבא חמץ, "שאור", והריהו ראשון לכל המנחות הבאות מהתבואה החדשה, וביכורים — הבאים משבעת המינים, "דבש" והם "ראשית בכורי אדמתך". שמות כג, יט), הוא דרבי [שריבה] לך הפסוק שדינו של כבש המזבח לגביהם הוא כדינו של המזבח, לענין איסור העלאה. אבל כל מידי אחרינא [דבר אחר], כגון בשר חטאות ובשר האשם — לא נתרבה כבש המזבח להיחשב לעניינם כמזבח עצמו.