סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

אף נשחט לחולין על סמך אותו מום. ואילו ר' יהודה אומר: אפילו אם מת (ימות) הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו כלל את הדם.

ובהתייחס לדעות הללו אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: הכל (כל החכמים הללו החולקים אם מותרת הקזת דם בבכור שאחזו דם) מודים באדם הבא ומחמץ עיסת מנחה אחר מחמץ שקדם לו, שכבר היתה העיסה חמץ, והוא הוסיף להחמיצה, שהוא חייב על מעשהו מלקות. וטעם הדבר, דכתיב כן נאמר] בכתוב בדין זה של איסור חימוץ המנחה "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא) ועוד נאמר בכתוב "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" (שם ו, י), הרי איפוא שחייבים על כל מעשה ומעשה של חימוץ הנעשה במנחה עד גמר עשייתה.

וכמו כן, כל החכמים מודים באדם הבא ומסרס את הבהמה אחר מסרס אחר, שקדם וסירס בהמה זו, והוסיף השני בסירוסה, שאף הוא חייב, דכתיב כן נאמר]: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (שם כב, כד), ויש מקום לשאול: אם על כורת את ביצי הבהמה ("וכרות") בלבד הוא חייב, על הנותק אותן לגמרי מגוף הבהמה לא כל שכן שהוא חייב, ומה טעם הזכירו הכתוב במיוחד? — לא ציינו הכתוב אלא כדי להביא (לרבות) את הנותק אחר הכורת, שגם הוא חייב משום מסרס.

ולא נחלקו החכמים הללו אלא באדם המטיל מום בבהמת קדשים שהוא כבר בעל מום. שר' מאיר סבר [סבור] כי כיון שנאמר בדינו של הקרבן "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" (שם כב, כא), הרי לשון כוללת זו ("כל מום") באה לרבות איסור הטלת מום אף בבהמה שהיא כבר בעלת מום. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי כיון שנאמר "תמים יהיה לרצון" הרי זה בא להורות שאין איסור הטלת מום נוהג אלא בקרבן שאינו בעל מום ("תמים") הראוי להקרבה ("יהיה לרצון").

ודנים בטעמיהם של ר' מאיר וחכמים: ולר' מאיר, הלומד זאת מן הכתוב "וכל מום לא יהיה בו", נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] בכתוב זה "תמים יהיה לרצון", המורה שאין המדובר אלא במי שאינו בעל מום! ומשיבים: הכתוב ההוא בא למעוטי [למעט] מכלל איסור זה רק מי שהיה בעל מום מעיקרא [מתחילתו], שכך נולד, ואולם הקרבן שהיה בתחילתו תמים, ונפל בו מום לאחר מכן, אסורה הטלת מום בו אף לאחר מכן.

ותוהים על כך: בעל מום מעיקרא [מתחילה] אין צורך למעט, שהרי כדיקלא בעלמא [דקל בלבד] הוא, שאין עליו קדושת הגוף כלל, וברור שאין בו איסור הטלת מום!

אלא צריך לומר כי לא בא הכתוב "תמים יהיה לרצון" כי אם למעוטי [למעט] את פסולי המוקדשים (קדשים שנפסלו מהקרבה) שלאחר פדיונם ויציאתם לחולין, אין נוהג בהם איסור הטלת מום. ונדרש כתוב מיוחד ללמדנו כן, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואסירי הם אסורים], אף לאחר שנפדו והריהם חולין, בגיזה של צמרם ובעבודה בהם, היה מקום לומר כי במומם נמי ליתסרי [גם כן ייאסרו], בהטלת מום בם, על כן קא משמע לן [הוא, כתוב זה משמיע לנו] שמותר להטיל בהם מום.

ומבררים עתה את שיטת חכמים: ורבנן לחכמים] שלמדו כן מהכתוב "תמים יהיה לרצון", נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר]: "כל מום לא יהיה בו" הבא לרבות עוד אופנים בהם אסורה הטלת מום. ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לדרשה אחרת, וכמו ששנויה בברייתא]: ממה שנאמר "וכל מום לא יהיה בו" אין לי ללמוד אלא שלא יהא בו מום על ידי מעשה האדם, מנין שבכלל איסור זה אף שלא יגרום לו מום על ידי אחרים, וכגון שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן של בהמת הקדשים כדי שיבא הכלב ויטלנו ואגב כך יקרע את האוזן, ויוטל מום בה? תלמוד לומר: "כל מום". שאמר הכתוב "מום", והוסיף הכתוב ואמר בלשון כוללת "כל מום" — לרבות גרימת הטלת מום על ידי אחרים, שהיא אסורה.

א ועוד בענין זה של גרימת חימוץ המנחה אמר ר' אמי: הניח שאור (בצק מחומץ הגורם להתססת העיסה ולחימוצה) על גבי עיסה של מנחה, והלך וישב לו ולא עשה דבר, ונתחמצה העיסה מאליהחייב עליה מלקות, והרי זה כמעשה שבת, כמי שעושה מלאכה בשבת באופן דומה (וכגון שהניח בשר על גבי גחלים, ונצלה הבשר מאליו), שחייב על כך. ושואלים על השוואה זו: ומעשה שבת כי האי גוונא, מי מיחייב [כגון זה, האם הוא מתחייב] עליו? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר