ובלבד שלא תהא מופסקת כלומר, שיהיו החוטים שלמים. ושואלים: שמעת מינה [האם שומע אתה מכאן] מברייתא זו שמתירין ציצית מבגד לבגד, ושלא כדברי רב להלן? ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא דאי בלאי [שמא נאמר בברייתא שאם בלתה] טלית — אפשר להתיר ממנה את הציציות ולתת בטלית אחרת, אבל אין מכאן ראיה שמותר לעשות כן לכתחילה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: טלית שכולה תכלת — כל מיני צבעונין פוטרין בה בתור חוטי לבן שבציצית, יחד עם חוטי התכלת, חוץ מקלא אילן, חומר צביעה שצבעו כצבע התכלת, שאם נתנו יחד עם חוטי התכלת — אין הציצית כשרה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: טלית אין פוטר בה משום לבן אלא מינה. טלית שכולה תכלת — מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה; וקלא אילן לא יביא לכתחילה עם התכלת, ואם הביא ותלה בה — כשר!

אמר רב נחמן בר יצחק, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שכשר — מדובר בטלית שנתן בה ציצית בת ארבעה חוטין בלבד, שנים של תכלת ושנים של קלא אילן. כאן שפסול — מדובר בטלית שנתן בה ציצית בת שמונה חוטין, ארבעה חוטים של תכלת וארבעה של קלא אילן. וחכמים פסלוה, שמא ישתמשו בחוטי הקלא אילן לצורך טלית אחרת, מתוך הנחה שהם חוטי תכלת.

ושואלים: שמעת מינה [האם שומע אתה מכאן] שמתירין ציציות מבגד לבגד? שהרי אנו חוששים שמא יקח מטלית זו ויתן בטלית אחרת! ודוחים: מכאן אין ראיה שעושים כן לכתחילה, דלמא [שמא] מדובר בחשש למקרה דאי עבד [שאם עבר ועשה], והעביר חוטי ציצית מבגד לבגד.

אגב כך מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד, ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד. ומביאים עוד דברים שנחלקו בהם.

רב אמר: אין מדליקין בנרות חנוכה מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין מנר לנר.

רב אמר: אין הלכה כר' שמעון בגרירה, שמתיר לגרור כלי כבד בשבת למרות שהוא עושה חריץ ברצפה (ויש בדבר משום תולדת חורש או בונה), מפני שאינו מתכוון. ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון בגרירה.

ובענין זה אמר אביי: כל מילי דמר [כל הדברים של אדוני, רבה] עביד [היה עושה ונוהג] כרב, לבר מהני תלת דעביד [חוץ משלושה אלה שהיה עושה] כשמואל: מתירין מבגד לבגד, ומדליקין מנר לנר, והלכה כר' שמעון בגרירה.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לכתחילה לעשות חריץ.

מסופר כי רב יהודה מסר ליה לקצרא [היה מוסר את בגדו ובו הציצית לכובס], ולא היה חושש שיתיר אותה. רב חנינא עביד לה סיסא [היה עושה את הציצית כמעין פקעת], כדי שלא יתירו אותה. רבינא חייט להו מיחט [היה תופר אותם] את שולי הבגד, כדי לטמון את הציצית בתוכם.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כמה חוטין הוא נותן בציצית? בית שמאי אומרים: ארבעה, וכופל אותם, ובית הלל אומרים: שלשה וכופלם.

וכמה תהא הציצית משולשת (משולשלת), תלויה? מה אורכה? בית שמאי אומרים: ארבע אצבעות, ובית הלל אומרים: שלש. ושלש אצבעות שבית הלל אומרים, שיעור האצבע אחת מארבע בטפח של כל אדם. ובענין זה מביאים כלל שאמר רב פפא: טפח דאורייתא [של התורה] הוא שיעור ארבע אצבעות אם מודדים בגודל, שית [שש] אצבעות אם מודדים באצבע הקטנה, חמש בתילתא [באצבע השלישית, האמה].

ובפסק ההלכה בענין זה, אמר רב הונא: יש לתת ארבעה חוטים (כפולים) בתוך ארבע אצבעות משפת הבגד, ומשולשת באורך ארבע אצבעות, ורב יהודה אמר: שלשה חוטים כפולים בתוך שלש אצבעות, משולשת שלש.

אמר רב פפא, הלכתא [הלכה היא]: ארבעה חוטים, בתוך שלש אצבעות משפת הבגד, משולשת ארבע אצבעות.

ומעירים: למימרא דאית להו שיעורא [יש לומר, ללמוד מכאן שיש לאורך החוטים שיעור], ואין לפחות ממנו; ורמינהו [ומשליכים, מראים לכך סתירה] ממה ששנינו: מה שנאמר בתורה "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (במדבר טו, לח) — אין ציצית אלא דבר שיוצא מכנף הבגד, ואין ציצית אלא משהו, מעט. וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יוחנן בן בתירא ודנו בדבר ואמרו שציצית אין לה שיעור. כיוצא בו, לולב אין בו שיעור.

מאי לאו [האם אין] הכוונה שאין לה שיעור כלל לציצית? ומשיבים: לא,