מי קאמר [האם הוא אומר] שהלכה כמותו במשנתינו, ולא בברייתא? הרי "כל מקום ששנה" קאמר [הוא אומר]!

א אמר רב זעירא, אמר רב חננאל, אמר רב: קרע שבספר תורה הבא בשני שיטין, כלומר, נכנס משפת הקלף בעומק שתי שורות — יתפור אותו, בשלש — אל יתפור. אמר ליה [לו] רבה זוטי [הקטן] לרב אשי, הכי [כך] אמר ר' ירמיה מדיפתי משמיה [משמו] של רבא: הא דאמרינן [זה שאומרים אנו] בשלש אל יתפור — לא אמרן [לא אמרנו] אלא בעתיקתא [ביריעות ישנות], אבל חדתתא לית לן בה [בחדשות אין לנו בזה], מותר הדבר.

ומוסיפים: ולא עתיקתא עתיקתא [ולא ישנות ישנות] ממש, ולא חדתתא חדתתא [ולא חדשות חדשות] ממש, אלא הא דלא אפיצן [זה שאינן מעובדות בעפצים] נחשבות ישנות, ולא יתפור, הא דאפיצן [זה שמעובדות בעפצים] קרויות חדשות, ויתפור. והני מילי [ודברים אלה, שיכול לתפור, אמורים] בגידין, אבל בגרדין (חוטים) — לא.

בעי [שאל] רב יהודה בר אבא: נקרע בריוח שבין דף לדף, שאם היה שם כתב היה נכנס יותר מעומק שלוש שיטין, וכן אם נקרע בין שיטה לשיטה, מאי [מה] הדין? שאלות אלו לא נפתרו, ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב אמר ר' זעירי, אמר רב חננאל, אמר רב: מזוזה שכתבה שתים שתים, שתי מילים בכל שורה — כשרה. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם כתב שתים שתי מילים בשורה אחת, ושלש מילים בשורה שמתחתיה, ומילה אחת בשורה הבאה, מהו? אמר רב נחמן בר יצחק: כל שכן שהיא כשרה, שעשאה כשירה, שכך כותבים את שירת הים בשורות שאינן מלאות, ואין מספר המלים שווה בהן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: עשאה כשירה, או עשה את השירה כמותה בכתיבה רגילה — פסולה! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] הרי זה בספר תורה ולא במזוזה.

אתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: מזוזה שעשאה שורה שתים (בת שתי מלים), ושורה מתחתיה שלש, ושורה מתחתיה אחת — כשרה, ובלבד שלא יעשנה כקובה כמין אוהל, שיורד ומתרחב, שורה בת מילה אחת, ומתחתיה שתים ומתחתיה שלוש, וכן בלבד שלא יעשנה כזנב בשורות מתקצרות והולכות, שלוש שתים ואחת.

אמר רב חסדא: את שתי המלים האחרונות של המזוזה "על הארץ" (דברים יא, כא) כותב לבד בשיטה אחרונה. ונחלקו בפירוש הדבר, איכא דאמרי [יש שאומרים]: כותבה בסוף השיטה האחרונה, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: כותבה בתחלת השיטה האחרונה.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] בסוף שיטה, מבין כי "למען ירבו ימיכם וכו' כימי השמים על הארץ" כוונתו "כגבה שמים על הארץ" (תהלים קג, יא), ואם כותב "על הארץ" בסוף השיטה נמצא שהוא מתחת "השמים" שבסוף השורה הקודמת. ומאן דאמר [ומי שאומר] בתחילת השיטה, מבין את הכתוב "כימי השמים על הארץ" — כי היכי דמרחקא [כמו שמרוחקים] השמים מהארץ, וכשכותב את המלים "על הארץ" בתחילת השיטה, נמצא שהן מרוחקות מ"השמים" שבסוף השיטה הקודמת.

ג אמר ר' חלבו: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב הונא דכריך לה [שהיה כורך, מגלגל אותה] את המזוזה לאחר כתיבתה מ"אחד" כלפי "שמע", כלומר, משמאל לימין, ועושה את שתי פרשיותיה של המזוזה סתומות, שבשורה שגומר בה את "שמע" מתחיל בה "והיה אם שמוע".

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, אמר ר' שמעון בן אלעזר: ר' מאיר היה כותבה את המזוזה על דוכסוסטוס, על שכבת העור הפנימית, ולא על קלף, שהוא השכבה החיצונית, ועושה אותה כמין דף שבספר תורה, ארוכה וצרה.