חריפי דפומבדיתא. מפרש בפ''ק דסנהדרין (דף יז:) עיפה ואבימי בני רחבה דפומבדיתא: הקטרה מפגלת הקטרה. הקטיר קומץ ע''מ להקטיר לבונה לאחר זמן פיגול ואע''ג דאין מתיר מפגל את המתיר ולא דמי לשוחט את הכבש לאכול מחבירו למחר כדמפרש לקמן דהתם לא איקבעו בחד מנא הכא איקבעו בחד מנא: מאי לאו הקטרה דומיא. דקומץ ונותן בכלי: מה הנך. בין חישב לאכול שירים למחר בין חישב להקטיר לבונה פיגל: קומץ לאו מתיר דלבונה הוא. דאמרן לעיל (דף יג:) דאינה בעיכוב מנחה: א''ל אביי. לרב מנשיא: עני מרי. ענני אדוני: משמיה דרב. כלומר אמרה רב חסדא להא מילתא משמיה דרב: מ''ט. שניהם כשרין: כחד דמו. מפגל להקטרה דלבונה דמי וה''מ לר''מ ולרבנן אבל לר' יוסי דבריש פירקין אין מתיר מפגל את המתיר ולא מפגלא הקטרת קומץ להקטרת לבונה: אבלע לי. הטעימני ולמדני: ותקילא לי. ושקולה לי כלומר חביבה עלי: ה''ג הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים. ולא גרסי' ולאכול וזה פירושו הקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה למחר וע''מ לאכול שירים למחר: מאי קמ''ל. קא ס''ד דמשום חדא מהנך מחשבות מפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבת להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר: לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונ'. ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פיגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בחדא: ואי תרוייהו קמ''ל. ואי לאכול קאמר שלא חישב אלא באחת מהן: לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים. דמשמע תרתי מילי הקטיר קומץ להקטיר לבונה או לאכול שירים למחר: דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ואע''ג דלא מפגל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרוייהו מפגלא: הא מיפלג פליגי. דלרבנן אין מפגלין בחצי מתיר: ולימא. ליה רב יצחק לתנא דלא לשנייה ולוקמא כדקתני פיגול: ור''מ היא. ואמאי שני מילתיה ותירץ ליה פסול: תנא דברי הכל אתניוה. הלכך איכא למימר דפסול אתנייה והא דתנא פיגול משום דאיחלף ליה פיגול בפסול: ה''ז בדברי הכל לא מיחלף ליה. הלכך אי הוה אתנייה ה''ז ולא הוה אמר דברי הכל: מתני' הקומץ רבה: לאכול דבר שאין דרכו לאכול וכו' דבר שדרכו לאכול פחות מכזית כשר. הא משנה יתירא דהא תנן בפ''ק (לעיל יב:) לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית כשר אלא לר''א איצטריך דאע''ג דפסל ר' אליעזר במחשבה שלא כדרכו דגזר אטו כדרכו ופסל מדרבנן הכא לא גזר פחות מכזית אטו כזית: גמ' כשם שמחשבין מאכילת אדם לאדם ומאכילת מזבח למזבח. כשם שפוסלת מחשבה בדבר אכילת אדם כגון שירים אם חישב עליהן לאדם למחר: מאכילת מזבח. כגון קומץ אם חישב עליו למחר למזבח פוסלת כך פוסלת

מתני' הקומץ את המנחה כו'. משום דבעי למתני' ר''א פוסל איצטריך דלגופיה לא איצטריך דממתני' דפ''ק (לעיל יב.) שמעינן דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פיגול הא לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר דליכא למימר מדיוקא לא שמעינן כשר אלא דלא הוי פיגול אבל פסול הוי דבסוף פ''ק (גז''ש:) משמע דאפילו כשר שמעינן מינה גבי האי דדייק טעמא דלאכול ולהקטיר כו' ועל כרחך מדיוקא דחוץ למקומו שמעינן דכשר: שאין אכילה והקטרה מצטרפין. בסוף פ''ק (ג''ז שם:) מוקי לה ר' ירמיה כר''א ואביי מוקי לה כרבנן: מדאפקינהו רחמנא בלשון אכילה. תימה תינח דאכילת מזבח לאדם אבל (אכילת) אדם לאכילת מזבח מנלן דדומיא דהכי אמר בהקומץ זוטא (לעיל דף טו.) לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם ויש לומר דבפשטי' דקרא קיימי שני האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי: