ואילו כהן שמגביה את השולחן מעל גבי הקרקע לצורך נטילת הבזיכים ממנו לא קתני [אינו שונה], ומכאן שאת קומץ המנחה גם כן קומצים מכלי שעל גבי קרקע.

ודוחים: לאו אמרת התם [האם לא אמרת שם] לגבי המשנה "כל הקומץ ונותן בכלי" וכו' שסדר עבודות המנחה החשובות נקט [הוא אוחז]? הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר כי סדר עבודות החשובות נקט [הוא אוחז], ואין להוכיח מכאן שאין צורך בהגבהה.

ומקשים: מי דמי [האם הדבר דומה]? התם לא נחית למניינא דכהנים [שם אינו יורד למנין של כהנים], בכמה כהנים מדובר, ואילו הכא נחית למניינא דכהנים [כאן הוא יורד למנין של כהנים], ואם איתא [כך הוא], שצריך הגבהה — ליתני [שישנה] גם כהן מגביה! אלא שמע מינה [למד מכאן]: קומצין מכלי שעל גבי קרקע, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

א ועוד בענין זה, אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, קומץ הכהן מכלי שמונח על גבי קרקע — שכן מצינו בסילוק בזיכין של לבונה מעל שולחן הפנים, שהוא מונח על קרקע המקדש. וכן מקדשין מנחה מתחילה בכלי שעל גבי קרקע — שכן מצינו בסידור בזיכין עם הלחם על השולחן.

ולאחר הקדמת הדברים הללו שהיו ברורים לו, בעי [שאל] רבא: קידוש קומץ בכלי שעל גבי קרקע מאי [מה] דינו? האם מקידוש מנחה ילפינן לה [למדים אנו אותה], שמקדשים בכלי שעל גבי קרקע, או האם מקבלת דם ילפינן לה [למדים אנו אותה], מה הדם אין מקבלים אותו בכלי שעל גבי קרקע, אף הקומץ אין נותנים אותו בכלי שעל גבי קרקע? הדר פשטה [חזר רבא ופתרה]: מדם ילפינן לה [למדים אנו].

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך] שלמדים מתן הקומץ בכלי מקבלת הדם בכלי? והא אתמר [והרי נאמר]: קומץ שחלקו בשני כלים — רב נחמן אמר: אינו קדוש, ורבא אמר: קדוש. ואם איתא [אכן הוא], לילף [שילמד] מדם, שאינו מתקדש אם ניתן בשני כלים! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רבא מההיא, ממה שאמר שהקומץ שחילקו לשני כלים קדוש.

ב ומבררים: ודם מנלן [מנין לנו] שלא קדוש לחצאין? דתני [ששנה] רב תחליפא בן שאול בענין מי חטאת (פרה אדומה): קידש את המים בשני כלים, והיה במים פחות מכדי הזאה בכלי זה, כלומר, פחות מכדי שיכול לטבול בהם את אגודת האזוב ולהזות, ופחות מכדי הזאה בכלי זה — לא קידש, ואפילו צירף אותם אחר כך לכלי אחד — אינו יכול להזות מהם.

ואיבעיא להו [ונשאלה להם]: בקבלת דם החטאת בכלי לצורך הזאה על המזבח מאי [מה] הדין? האם נאמר כי הלכתא [הלכה למשה מסיני] היא לגבי מי חטאת בלא טעם, ומהלכתא לא ילפינן [ומהלכה אין למדים] לדינים אחרים.

או דלמא התם מאי טעמא [שמא שם מה הטעם] — משום דכתיב [שנאמר]: "וטבל במים" (במדבר יט, יח), במים שנתן מתחילה בכלי, ומכאן שצריך היה להיות בהם מתחילה כשיעור הזאה, הכא נמי הכתיב [כאן, בחטאת, גם כן נאמר]: "וטבל הכהן את אצבעו בדם" (ויקרא ד, ו)?

ואיתמר [ונאמר] על כך, אמר ר' זריקא, אמר ר' אלעזר: אף בדם לא קידש אם קיבל פחות מכשיעור הזאה בכלי זה ופחות מכשיעור בכלי זה. אמר רבא, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] (בפני כהן מניח) [בפר כהן משיח], שנאמר בו: "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם" (שם), "וטבל" — שיהא בו די דם כדי שיטבול בו את אצבעו, ולא יהא שם דם מועט כל כך שיהא רק מספיג מקנח דם באצבעו מדפנות הכלי.

"בדם" — באותו דם שכבר היה שם, לומר שצריך שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו, "והזה מן הדם" — מן הדם שבענין, כלומר, מן הדם שבכלי (כאשר יבואר להלן).

ומסבירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] "וטבל" ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] "בדם", למרות ששניהם עוסקים בשיעור הדם, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "וטבל", הוה אמינא [הייתי אומר]: די במה שיש עכשיו בדם כדי טבילה והזאה אחת אף על גב [אף על פי] שלא קיבל בכלי זה שיעור כל הטבילות, דהיינו דם שיש בו כדי הזאה שבע פעמים, מעיקרו — על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "בדם".

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "בדם", הוה אמינא [הייתי אומר] כי אם היה מתחילה שיעור ראוי, והוא משתמש בדם שהיה בכלי מתחילה — אפילו יש עכשיו בכלי דם בשיעור מספיג הרי זה כשר, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "וטבל", דרך טבילה ולא דרך סיפוג.

ושואלים: מה ששנינו "מן הדם שבענין", למעוטי מאי [למעט מה] הוא בא? אמר רבא: למעוטי [למעט] שירים שבאצבע, שלאחר כל הזאה צריך לחזור ולטבול אצבעו בדם שבכלי ולהזות, ולא מן הדם שנותר על אצבעו. ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לר' אלעזר, דאמר: שירים שנותרו באצבע — פסולין.

אמר ליה [לו] רבין בר רב אדא לרבא: אמרי [אומרים] תלמידך שכך אמר רב עמרם, תניא [שנויה ברייתא]: היה מזה מדם החטאת ונתזה הזאה מידו על הבגד, אם עד שלא הזה — טעון הבגד כיבוס, כדין בגד שנפל עליו דם חטאת הראוי להזאה, אם משהזה ניתז הדם על הבגד — אין טעון כיבוס;

מאי לאו [האם אין] הכוונה: אם עד שלא גמר כל הזאתו ניתז — טעון כיבוס, ומשגמר הזאתו ניתז דם — אינו טעון כיבוס? שמע מינה [ולמד מכאן] ששירים שנותרו באצבע בין הזאה להזאה, כל עוד לא נגמרה הזאת דם החטאת — כשרים להזאה, שהרי דם שאינו ראוי להזאה אינו טעון כיבוס!

ודוחים: לא, הכוונה היא: אם ניתז הדם מידו עד שלא יצתה מידו הזאה — טעון כיבוס, ואם משיצאה הזאה מידו ונתזה ממה שנשאר על אצבעו — אין טעון כיבוס, שכבר נפסל להזאה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא ממה ששנינו בענין פרה אדומה: גמר הכהן מלהזות מדמה כנגד פתח ההיכל — מקנח ידו מן הדם בגופה של פרה, מפני שאינו עומד להזאה, ונדייק: גמר מלהזות — אין [כן], לא גמר — לא, למרות שנותרו שיריים על אצבעו, ומכאן שהם כשרים להזאה!

אמר ליה [לו] רבא, כך יש לפרש: כאשר גמר כל ההזאה — מקנח ידו, אם עדיין לא גמר — מקנח אצבעו אחר כל הזאה, כדי שלא יזה מן הדם שנותר עליה.

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] כי כאשר גמר מקנח ידו בגופה של פרה — מפני דכתיב [שנאמר]: "ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת פרשה ואת דמה" (במדבר יט, ה), שצריך לשרוף את דמה יחד עם בשרה, אלא לא גמר מקנח אצבעו, במאי [במה] מקנח? דאי אמרת [שאם אומר אתה] שמקנח בגופה של פרה, איבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות]: מקנח ידו ואצבעו בגופה של פרה! אלא מדלא קתני הכי שמע מינה [מתוך שאינו שונה כך למד מכאן] דלא בעי [שאינו צריך] קינוח!

אמר אביי: מקנח את אצבעו בשפת מזרק שבו היה דם, כדכתיב [כמו שנאמר]: "כפורי זהב" וגו' (עזרא א, ב) שהם המזרקים, והם קרויים כן על שם שמכפרים (=מקנחים) בהם את הדם.

ושבים לעיקר הענין, ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך] שדם אינו קדוש לחצאין? והא איתמר [והרי נאמר]: חביתי כהן גדול עשירית האיפה (עשרון) סולת שצריך הכהן הגדול להביא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב — ר' יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאין, אם קידש חצי עשרון בכלי זה וחצי עשרון בכלי זה. ר' אלעזר אמר: מתוך שקרבה לחצאין, שהיו מקריבים מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים — אף קדושה לחצאין;