|
טקסט הדף מנוקד
דִּכְתִיב וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים [וְגוֹ']
וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב וַיָּחֶל לִבְנוֹתוֹ בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אֶחָת בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן [וְכוּ'] מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֶל הַמְּנוּחָה זוֹ שִׁילֹה נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם לָמָּה חִלְּקָן כְּדֵי לִיתֵּן הֶיתֵּר בֵּין זֶה לָזֶה אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי לִיתְנֵי אֲמַר לֵיהּ מַעֲשֵׂר שָׁם שָׁם מֵאָרוֹן קָא יָלְפִי כֵּיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה מַעֲשֵׂר נָמֵי לָא הֲוַאי אִי הָכִי פֶּסַח וְקָדָשִׁים נָמֵי דְּשָׁם שָׁם מֵאָרוֹן יָלְפִי דְּכֵיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה אִינְהוּ נָמֵי לָא הֲווֹ אֲמַר לֵיהּ [דַּאֲמַר לָךְ] הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן אֲבָל חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן הָכָא וְהָכָא לָא קְרוּב מַעְשַׂר בְּהֵמָה חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן הוּא וְאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר דָּגָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה מִכְּלָל דִּלְרַבִּי יְהוּדָה קְרוּב אִין דְּהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נֶאֱכָלִין בְּנוֹב וְגִבְעוֹן לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְהָא בָּעֵי בִּירָה וְלָאו תָּנֵי רַב יוֹסֵף שָׁלֹשׁ בִּירוֹת הֵן שִׁילֹה וְנוֹב וְגִבְעוֹן וּבֵית עוֹלָמִים הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ לַאֲכִילַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם [וְכוּ'] תָּנוּ רַבָּנַן כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר וְאוֹמֵר הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מְנוּחָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם נַחֲלָה זוֹ שִׁילֹה וְאוֹמֵר זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָ וְאוֹמֵר כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה הַיְינוּ דִּכְתִיב אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם נַחֲלָה זוֹ שִׁילֹה אֶל הַנַּחֲלָה וְאֶל הַמְּנוּחָה מִיבְּעֵי לֵיהּ הָכִי קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא מְנוּחָה דְּלָא מְטֵיתוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ לְנַחֲלָה נָמֵי לָא מְטֵיתוּ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוֹ רש"י
דכתיב והימים אשר מלך וגו'. ל''ג שנה הרי נ''ג וארבע שמלך שלמה לפני בנין הבית ואותה שנה שלמו ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים נשתיירו לשילה שס''ט: מנהני מילי. שהיה היתר לבמות אחר קדושת שילה משחרבה: כי לא באתם. בימי גלגל אל המנוחה וגו': ולמה חלקן. הכתוב לכתוב את שניהם: ליתן היתר במה בין זה לזה. דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם ואי אין היתר בין זו לזו לא ה''ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש''מ דה''ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה: אי הכי. דשעת היתר הואי נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון שהרי נסתלקו כל קדושת שילה ומאי טעם לא תנן במתני' לאוכלו שם: שם שם. ואכלתם שם (דברים יב) אי נמי (כי אם) לפני ה' אלהיך (תאכלנו) במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (שם יד) ובארון כתיב (שמות מ) [ונתת] שם את הארון וגו': וכיון דארון לא הוה. דכל ימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים כ' שנה ובעיר דוד עד שנבנה הבית: פסח וקדשים נמי. דהא ואכלתם שם בהו נמי כתיב (דברים יב): מני. הך מתני' דקתני מעשר שני בכל ערי ישראל ולא היה צריך להביאן שם: ר''ש היא. דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו בנוב וגבעון והיינו בכורות ומעשר בהמה ויליף טעמא כדאמרן לעיל בגלגל וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן נמי לא בעי לאיתויי התם דאיתקוש להדדי דכתיב (שם יד) עשר תעשר ואמרינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר במסכת בכורות (דף נג:): ה''ג אבל לר' יהודה ה''נ דאמר רב אדא בר אהבה מעשר שני נאכל בנוב וגבעון לדברי ר' יהודה: והא בעינן בירה. דכתיב (דברים יב) לפני ה' אלהיכם: נוב וגבעון. חדא חשיב לה: זו וזו שילה. ואפי' הכי יש היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כר' ישמעאל: זו וזו ירושלים. ועד שיבנה הבית לא נאסרו הבמות:
תוספות
באו לנוב וגבעון [כו'] קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל. בריש פירקין במתניתין (דף קיב:) פירש בקונטרס דלעיל בבאו לגלגל לא הוזכר מעשר שני לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה ותימה דהא פריך הכא בגמרא דמעשר שני נמי נסקיה להתם בנוב וגבעון ומסיק דמתני' ר' שמעון היא דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו דהיינו בבכור ומעשר בהמה וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן לא בעי לאתויי התם דאיתקוש להדדי והשתא מהאי טעמא דאיתקש למעשר לא יהא נאכל כלל כמו מעשר בהמה בנוב וגבעון למ''ד לא קרבו חובות והיו צריכין להמתין בבכור ומעשר עד שיוממו ונאכלין במומן לבעלים ומעשר שני לא יהא לו תקנה אלא בפדיון ויש ספרים דלא גרסי במתניתין מעשר שני כלל גבי נוב וגבעון ונראה לפרש דלענין הבאה הוא שייך להקיש דאי האי טעון הבאת מקום גם זה יהא טעון הבאת מקום כדקאמר לר' יהודה דאמר חובות קרבו דבנוב וגבעון נאכל גם מעשר שני נאכל שם אבל מה שאין מעשר בהמה קרב לרבי שמעון משום דחובות לא קרבו לענין זה אין שייך להקיש מעשר שני שלא יהא נאכל בכל מקום דהא דאין מעשר בהמה נאכל משום דבעי מתן דמים ואימורים ולא אפשר אבל מעשר שני שרי ומיהו קשה דלעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) ילפינן מעשר מבכור דאין נאכל בזמן הזה ויש גירסות בספרים ושם פירשתי ועוד קשה אי משכחת מעשר דנאכל בכל ערי ישראל א''כ הא דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לו:) מרבה אני מעשר שיש לו היתר בכל מושבות דאמר ר' אלעזר מנין למעשר שנטמא כו' למה לי דרבי אלעזר הא כיון דבנוב (נאכל) וגבעון נאכל בכל ערי ישראל א''כ יש היתר בכל מושבות כדאמר התם (דף לח:) לקמיה בההוא פירקא גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וי''ל דאיצטריך התם דרבי אלעזר משום רבי יהודה דאמר בשמעתין שלש בירות הן של שילה ושל נוב וגבעון ושל בית עולמים לאכילת מעשר שני ואליבא דרבי יהודה וא''ת והיכי קאמר התם ומוציא אני בכורים שאין להם היתר בכל מושבות והלא נאכלין בנוב וגבעון בכל ערי ישראל כמעשר שני ויש לומר דבכורים לא אפשר משום דבעו הנחה אצל המזבח ובנוב וגבעון ממטו להו התם כדאמרינן לעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) דבכורים אינם שלא בפני הבית משום דבעי הנחה ועוד מידי דהוה אחזה ושוק ותרומת לחמי תודה דאמרי' לעיל (דף קיז:) נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה משום דבעו תנופה ובכורים נמי בעו תנופה דלא דמי למנחה דקרבה בבמה בלא תנופה לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה במתניתין בפירקין כדפרישית לעיל דמנחה עיקר מצותה (סמיכה) והקטרה הלכך משום תנופה לא בטלה אבל הני דעיקר מצותן תנופה בטלה תנופה בטלי אינהו: הא מני רבי שמעון היא. הכי נמי מצי למימר רבנן היא דאמרי חובות ליחיד לא קרבו בשעת היתר הבמות אף בבמת צבור וכן רבי מאיר אלא נקט ר' שמעון משום דעביד הך דרשא עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר: הג''ה ואיתקש [מעשר] דגן למעשר בהמה. לעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) נקט היקשא דמעשר לבכור והכא והתם סגי בחדא: זו וזו שילה. פירש בקונטרס ואפילו הכי הוי היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כרבי ישמעאל עכ''ל ולא דק דהתם רבי ישמעאל ב''ר יוסי דהוא בתראה בימי רבי והכא רבי ישמעאל בן אלישע בר פלוגתיה דר' עקיבא רבו של ר' שמעון בן יוחי וההוא אסיקנא לעיל לפום חד גירסא דכולי עלמא קידשה ומיהו אי אפשר לומר לדידיה שלא יהא היתר אחר שילה דהא
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|