א גמרא שנינו במשנה שדם קרבן החטאת קודם בזריקתו לדם קרבן העולה, ואולם איברי קרבן העולה קודמים בהקרבתם לאימורי קרבן החטאת, ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] ומשיבים: דתנו רבנן [שכך שנו חכמים] בברייתא: אמר הכתוב בפרשת חינוך הלויים לעבודתם במשכן: "ולקחו פר בן בקר וכו' ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (במדבר ח, ח). ויש לשאול: מה בא "שני" זה ללמדנו?

אם בא ללמד שהקרבנות הבאים לחינוך הלויים הן שנים — לכך אין צורך, שהרי כבר נאמר בהמשך: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה" (במדבר ח, יב), ומכאן שהם שני קרבנות. ואם כן מה תלמוד לומר "ופר שני בן בקר תקח לחטאת"? שכן אם מ"ועשה את האחד חטאת והאחד עולה" יכול הייתי לומר שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה, לכך תלמוד לומר: "ופר שני בן בקר תקח לחטאת", משם למדנו שהחטאת באה שניה, לאחר העולה.

ומעתה יש מקום לשאול: אי מהכתוב "פר שני", יכול אתה לומר כי תהא העולה קודמת לחטאת לכל מעשיה? לכך תלמוד לומר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה", ללמדנו שחטאת קודמת לעולה. הא כיצד ניישב את הסתירה שבין שני הדיוקים הללו? זריקת דם חטאת קודמת לזריקת דם עולה, מפני שדם החטאת מרצה (מכפר), מה שאין כן בעולה. ואילו הקטרת איברי העולה קודמת להקטרת אימורי החטאת. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יקדמו כל מתנות דם החטאת למתנות העולה? נאמר שרק מתנה קמייתא דמכפרה תיקדום

[המתנה הראשונה, שהיא זו שמכפרת, היא שתקדים] לזריקת דם העולה, שהרי אם נתן מתנה אחת כיפר בדיעבד (לעיל זבחים לו,ב), ואילו הנך [אלה, שאר שלוש המתנות הנוספות] — לא!

אמר רבינא: הכא [כאן], בפרשה ממנה למדו דין זה, הרי בחטאת של חינוך הלוים עסקינן [עוסקים אנו], ואף על גב דכי עולה דמי [ואף על פי שכמו עולה היא נחשבת], שהרי היא לא באה ככפרה על חטא כשאר חטאות, מכל מקום קאמר רחמנא [אמרה תורה] שהיא תיקדים [תקדם] לעולה בזריקת דמה, וכל שכן שיהא הדין כן במתנות האחרונות של חטאת רגילה, שבאו לכפר. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים] תשובה אחרת לשאלה זו: הואיל והתחיל הכהן במתנות של חטאת, הריהו גם גומר בהן.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: דם חטאת ואיברי עולה, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם נאמר כי דם חטאת קודם, מפני שמרצה (מכפר), ומשום כך הריהו מקודש יותר. או דילמא [שמא] איברי עולה קודמין, מפני שהן עולים כליל לאישים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק מכאן: דווקא לדם עולה הוא דקדים [שקודם], אך לאיברי עולה לא קדים [אינו קודם].

ודוחים את ההוכחה: אדרבה, מסיפא [להיפך, נלמד ממה ששנינו בסוף המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת. ונדייק: דווקא לאימורי חטאת הוא דקדים [שקודם], לדם חטאת — לא קדים [אינו קודם]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין לשמוע ממנה] פתרון לשאלה זו.

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: דם עולה ואימורי חטאת, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם דם עולה קודם, משום דקאתי [שהוא בא] מכח קרבן עולה שהוא כליל. או דילמא [שמא] אימורי חטאת קודמין, משום דקאתי [שהם באים] מכח קרבן חטאת שדמו מכפר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק: דווקא דם חטאת הוא דקדים [שקודם] לדם עולה, אבל אימורי חטאת — לא!

ודוחים: אדרבה, מסיפא [להיפך, נלמד ממה שנלמד בסוף המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת. ונדייק: דווקא איברי עולה הוא דקדמי [שקודמים] לאימורי חטאת, אבל דם עולה לא! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין ללמוד ממנה].

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: זריקת דם עולה וזריקת דם אשם, איזה מהן קודם? האם דם עולה קודם משום דקאתי [שהוא בא] מכח קרבן שהוא כליל. או דילמא [שמא] דם אשם קודם, משום (דקאתי [שהוא בא] מכח) שהוא מכפר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק: דווקא דם חטאת קודם לדם עולה, אבל דם אשם — לא קודם לדם עולה!

ודוחים: בדין הוא דאיבעי למיתני [שהיה צריך לשנות] במשנתנו: דם אשם קודם לדם עולה, ומשם היינו למדים כי כל שכן שדם החטאת, שקודם לדם האשם, יקדם לדם העולה. ואולם איידי דבעא למיתני סיפא [מתוך שרצה התנא לשנות את סופה של המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת, שבמקרה זה חייב היה התנא להשמיע את דינו דווקא באימורי חטאת, משום

דאי תנא [שאם היה שונה] שאיברי עולה קודמים לאימורי אשם, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא לאימורי אשם הוא דקדמי [שקודמים], אבל לאימורי חטאת הם לא קדמי [קודמים], שהרי חטאת מקודשת מאשם, משום הכי תנא [כך שנה] גם לגבי דין קדימה בדם את דם החטאת. ואין לדייק מכך לענין דם האשם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: חטאת קודם לאשם. ונדייק: חטאת הוא דקדמה ליה [שקודמת לה] לאשם, אבל עולה — לא קודמת לאשם. מאי לאו [האם לא] מדובר על דם? ונפשוט מכאן את הבעיה.

ודוחים: לא, מדובר על אימורים, שבהם החטאת קודמת לאשם, ולא על דם. ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק כן גם כן] מן הלשון, דקתני [ששונה] התנא כנימוק לדין זה, שהחטאת קודמת "מפני שדמה ניתן", ולא "מפני שהיא ניתנת", שמע מינה [למד מכאן] שלא על הדם מדובר מתחילה.

ג שנינו במשנה: חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות המזבח ועל יסוד המזבח. ושואלים: אדרבה [להיפך], נאמר כי אשם קדים [קודם], שכן יש לו קיצבה מן התורה, איל בשווי שני שקלים (ראה ויקרא ה, טו). מה שאין כן בחטאת, שאפשר להביאה אף במחיר מועט! ומשיבים: אפילו הכי [כך], ענין ריבוי מתנות הדם על המזבח עדיף.

ועוד שנינו במשנה: אשם קודם לתודה ואיל נזיר, משום שהוא קדשי קדשים. ומקשים: אדרבה [להיפך], נאמר שהתודה ואיל נזיר קדמי [קודמים], שכן הם טעונין (באים עם) לחם, מה שאין כן האשם! ומשיבים: אפילו הכי [כך], זה שקרבנות האשם הינם קדשי קדשים עושה אותם עדיפי [עדיפים].

שנינו במשנה: תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, לפי שהם נאכלים רק ליום אחד. ומקשים: אדרבה [להיפך], שלמים קדמי [קודמים], שכן ישנן בציבור כביחיד שיש שלמי ציבור הבאים בעצרת (ראה ויקרא כג, יט). ואילו תודה ואיל נזיר הם רק קרבנות של יחידים! ומשיבים: אפילו הכי [כך], כיון שנאכלין ליום אחד, עדיפי [עדיפים] הם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: תודה ואיל נזיר, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם תודה קדמה, שכן טעונה ארבעה מיני לחם, חלות, רקיקים, רבוכה ולחם חמץ (ויקרא ז, יב—יג), ואיל נזיר טעון רק שני מינים, חלות ורקיקים (במדבר ו, טו). או דילמא [שמא] איל נזיר קודם, שכן יש עמו דמים אחרים, שהנזיר מביא עמו עולה וחטאת (במדבר ו, יד)? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה מפורשת מברייתא, ששנינו בה: זו (תודה) קודמת לזו (לאיל נזיר), שזו טעונה ארבעה מיני לחם, וזו אינה טעונה אלא שני מיני לחם.

ועוד שנינו במשנה: והשלמים קודמין לבכור, לפי שהם טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. ומקשים: אדרבה [להיפך], בכור קודם, שכן קדושתו כבר מרחם אמו, ונאכל לכהנים, ואילו שלמים נאכלים לכל ישראל! ודוחים: אפילו הכי [כך], מצו‍ת יתירות שיש בשלמים עדיפי [עדיפות].

ועוד שנינו במשנה: הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים. ומקשים: אדרבה [להיפך], מעשר קודם, שכן מקדש לפניו ולאחריו שאם טעה במנין הבהמות, וקרא לתשיעי "עשירי", או שקרא לאחד עשר "עשירי" — הרי כל אלה קדושים! ומשיבים: אפילו הכי [כך] קדושה מרחם עדיפא [עדיפה].

ועוד שנינו במשנה: מעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח ויש בו קדשי קדשים, דמו ואימוריו. ומקשים: אדרבה [להיפך], עופות קדמי [קודמים], שכן הם עצמם קדשי קדשים (עולה וחטאת)! ודוחים: אפילו הכי [כך], השיקול שמעשר הוא מין זבח עדיף.

ד ומביאים דיון שהוזכרה בו משנתנו. אמר רבינא בר שילא: אימורי קדשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים — פסולין. וכן תנא תונא [שונה התנא שלנו במשנה]: מעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח וישנו קדשי קדשים דמיו ואימורין.

ויש לשאול: בשלמא [נניח] אימורין ליתנהו [אינם] בעופות, אלא דם מיהא איתיה [על כל פנים ישנו] גם בעופות, ומפני מה הזכיר כאן את הדם? אלא לאו קא משמע לן [האם לא משמיע לנו] בכך חידוש: אימורין של מעשר (ושאר קדשים קלים) שמדובר עליהם כאן, הריהם כי [כמו] דמו:

מה דמו שנזכר כאן הוא לפני זריקה (שהרי משנזרק ונעשתה מצוותו שוב אינו בכלל דם הראוי למזבח), אף אימורין שמדובר עליהם כאן הם קודם זריקה. וקא קרי להו [וממה שהוא קורא להם] לאימורים כמו לדם "קדשי קדשים" יש ללמוד: ומה דמו מיפסל [נפסל] ביוצא, אף אימורין מיפסל [נפסל] ביוצא.

ומציעים: נימא מסייע ליה [נאמר שמסייע לו] ממחלוקת זו: בשר קדשים קלים שיצא מן העזרה לפני זריקת דמים, ר' יוחנן אמר: כשר, ריש לקיש אמר: פסול.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר כשר — הואיל וסופו לצאת, שהרי בשר קדשים קלים נאכל בכל העיר, מחוץ לעזרה. ריש לקיש אמר פסול — עדיין לא הגיע זמנו לצאת, לפני זריקת הדם. ויש לדייק: עד כאן לא פליגי [נחלקו] אלא בבשר שסופו לצאת, ולכן ר' יוחנן אומר שהוא כשר, אבל באימורין שאין סופם לצאת — לא, וגם לדעת ר' יוחנן הריהם פסולים!

ודוחים: הוא הדין שבאימורין שיצאו קודם זריקת הדם נמי פליגי [גם כן חלוקים], ור' יוחנן מכשיר, והא דקא מיפלגי [וזה שנחלקו] בבשר — להודיעך כחו של ריש לקיש עד כמה הוא מחמיר, שאפילו בשר שסופה לצאת, אמר: עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי הלכה זו שאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים נפסלים ביוצא, הריהי שנויה כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו: אימורי קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים, והיו בחוץ בשעת זריקת הדם, ר' אליעזר אומר: אין מועלין בהן לפי שאין הזריקה מכשירה אותם להקרבה.