הזאה כל שהיא ממי חטאת על האדם הטמא הריהי מטהרת אותו מטומאתו, שכן הזאה אינה צריכה שיעור כדי לטהר. וכן הזאה שמחצה שבה כשר להזאה ומחצה פסול להזאה, גם היא מטהרת!

ומשיבים: לדבריו של ר' אליעזר קאמר [אומר] רבי שהזאה אינה צריכה שיעור, אבל הוא עצמו אינו סבור כן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: יש להבדיל ולומר, הזאה של מי חטאת לחוד, ונתינה של דם לחוד, להזאה אין צריך שיעור ולנתינה יש שיעור מסויים.

א שנינו במשנה: נתערבו שאר קרבנות בבכור ומעשר, שאינם נפדים ואינם נמכרים גם אם נפל בהם מום, מה יעשו? ירעו כולם עד שיפול בהם מום, ויאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהם מום, שאין מוכרים ואין שוחטים אותם בשוק, ואין שוקלים את בשרם במשקל, שיש בכך זלזול בקדשים. ומביאים דיון בענייני בכור, שהוזכרה בו משנתנו. אמר רמי בר חמא: בכור בעל מום, לשיטת בית שמאי במסכת בכורות, שגם לאחר שנפל בו מום אסור הכהן לאוכלו בטומאה, ולכן אין מאכילין אותו לנשים נדות, תמורתו (שאמר בעל הבכור על בהמת חולין שיש לו: "הרי זו תחת זו") מהו דינה? האם היא מותרת באכילה לנשים נדות כשנופל בה מום?

ועוד שאל רמי בר חמא: הבכור עצמו אינו נפדה גם כשנפל בו מום, ואולם תמורתו מהו שתיפדה? ועוד שאל: הבכור עצמו, גם כשנופל בו מום אינו נשקל בליטרא (במשקל, כדרך בשר הנמכר בשוק), כדין שאר קדשים שנפל בהם מום ונפדו, תמורתו מהו דינה לענין זה? אמר רבא בפתרון לבעיות אלה, תניא [שנויה ברייתא]: בכור ומעשר — גם משהוממו (משעה שנפל בהם מום) עושין תמורה, ותמורתן כיוצא בהן.

ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא התפיס הכהן בכור בעל מום כהקדש לבדק הבית, שההקדש ייהנה מדמיו, מהו שישקול את בשרו בליטרא? וצדדי השאלה: האם במקרה זה, השיקול של רווחא [רווח] של ההקדש עדיף, וראוי איפוא שישקלו את בשר הבכור בליטרא, שכן בדרך זו ניתן להשיג מחיר גבוה יותר עבורו. או דלמא [שמא] השיקול של זילותא [הזלזול] בבכור עדיף, ולא ישקלוהו בליטרא, אף שממעט בכך מרווח ההקדש?

אמר ר' יוסי בר זבידא, תא שמע [בוא ושמע] ראייה ממה ששנינו במשנתנו: נתערבו שאר הקרבנות בבכור ובמעשר — ירעו כולם עד שיסתאבו (שיפול בהם מום), ויאכלו כבכור וכמעשר, שאינם נשקלים בליטרא. והרי בדרך זו נגרם הפסד להקדש, שאין שאר הקרבנות נמכרים במחיר הגבוה. לאו למימרא [האם לא נסיק נאמר מכאן] שבכור בעל מום שהוקדש לבדק הבית אינו נשקל בליטרא, אף שנגרם בכך מיעוט רווח להקדש?

רב הונא ור' חזקיה תלמידי ר' ירמיה אמרי [אומרים] שניהם בדחיית ראייה זו: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם, במשנתנו] מדובר במצב בו יש שתי קדושות נפרדות (קדושת הבכור וקדושת שאר קרבנות) ושני גופין נפרדים (בהמת הבכור ובהמת קדשים אחרת), ובמקרה שכזה אין מזלזלים בקדושת הבכור בגלל הבהמה האחרת שנתערבה בה. ואילו הכא [כאן, במתפיס בכור לבדק הבית] מדובר במצב בו יש שתי קדושות (קדושת בכור וקדושת בדק הבית) ושתיהן נמצאות בגוף אחד (בהמת הבכור). ואולי במקרה זה, שקדושת בדק הבית עצמה מצויה בבכור זה, נתיר לשוקלו בליטרא, משום רווח ההקדש!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יוסי בר אבין: כיצד ניתן להעלות על הדעת שיכול אדם באמצעות התפסה לבדק הבית להתיר איסורים הנוגעים לבכור? מה אילו אמר "הפדו לי" כלומר שרצונו לפדות בכור שהתפיסו קודם לכן לבדק הבית, כדי שירויח בכך ההקדש, כלום שומעין לו? ודאי שלא, משום שמן התורה אין פדיון לבכור. ותוהים על עצם השוואה זו: וכי יכול אתה להקשות ממי שאומר "הפדו לי"? והרי רחמנא אמר [התורה אמרה] בדין הבכור: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז). ואילו שקילה בליטרא — אין בה איסור תורה!

אלא יש לפתור את שאלת רמי בר חמא במה שאמר ר' אמי: כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו? וכשם שהכהן שהתפיס את הבכור לבדק הבית אינו יכול לשוקלו בליטרא ולהרויח, אף ההקדש שקיבל מהכהן אינו יכול לעשות כן.

ב שנינו במשנה: הכל, כל מיני הקדשים, יכולין להתערב זה בזה, שיש בהם בהמות שוות במינן ובגודלן, חוץ מחטאת ואשם. ושואלים: מאי שנא [במה שונים] חטאת ואשם? דהאי [שזה, האשם] הוא תמיד זכר והאי [וזו, החטאת] היא תמיד נקבה, אם כן

חטאת ועולה נמי [גם כן] אינם מתערבים, שהרי העולה היא תמיד זכר, והחטאת היא תמיד נקבה! ומשיבים: איכא [יש] שעיר נשיא שהוא חטאת זכר, וכן מקריבים שעיר לעולה. ומוסיפים: ומכל מקום באשם אין שעיר הנשיא יכול להתערב, למרות ששניהם זכרים, שכן האי [זה השעיר] יש לו שיער ישר, ואילו האי [זה האשם] אינו בא אלא מן הכבשים או האילים, שיש להם צמר, שהוא מקורזל.

ושואלים על המשנה: והרי פסח ואשם נמי לא מיערב [גם כן אינם יכולים להתערב], שכן האי [זה הפסח] הוא בן שנה, ואילו האי [וזה האשם] הוא בן שתי שנים! ומשיבים: איכא [יש] אשם נזיר ואשם מצורע שהם בני שנה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: ההבדל שבין בן שנה ובן שנתיים אינו כה ברור, שכן איכא [יש] בן שנה דמיחזי [שנראה] כבן שתי שנים, ואיכא [ויש] בן שתים דמיחזי [שנראה] כבן שנה.

ג משנה קרבן אשם שנתערב בקרבן שלמים, ואין יודעים מיהו כל קרבן. ומעתה כיון שדיני האשם והשלמים שונים זה מזה, בשחיטה ובאכילה, מה יעשו? ר' שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון העזרה, שכן האשם שחיטתו בצפון בלבד, ואילו השלמים שחיטתם בכל מקום בעזרה. ויאכלו שניהם כדינו של החמור שבהן שהוא האשם: בעזרה שבמקדש בלבד (ולא בכל ירושלים, כדין השלמים), לזכרי כהונה בלבד (ולא לכל אדם, כדין השלמים), ובמשך יום ולילה בלבד (ולא בשני ימים ולילה, כדין השלמים).

אמרו לו חכמים לר' שמעון: אין עושים כן, שהרי אין מביאין קדשים לבית הפסול, כלומר, אין גורמים להם להיפסל. ולשיטתך, נמצאים השלמים נאסרים מלהיאכל לאחר יום אחד, ונפסלים כנותר. אלא, ירעו שניהם עד שיפול בהם מום, ויימכרו, ויביא אשם ושלמים, כל אחד בדמי היפה שבשניהם.

ומוסיפה המשנה: גם לדעת חכמים, אם נתערבו חתיכות בשר מקרבן זה בחתיכות בשר מקרבן אחר, קדשי קדשים בקדשים קלים, וכן אם נתערבו חתיכות מקרבנות הנאכלין ליום אחד בחתיכות מקרבנות הנאכלין לשני ימים ולילה, הואיל ואין להם תקנה כמו בהמות שנתערבו — יאכלו כולם כחמור שבהן.

ד גמרא שנינו במשנתנו שחכמים חולקים על ר' שמעון מחמת הכלל שאין מביאים קדשים לבית הפסול. ובענין זה מסופר, תני [שנה] התנא (שונה המשניות והברייתות שבבית המדרש) קמיה [לפני] רב ברייתא זו: תבואה של שביעית אין לוקחין בדמיה פירות של תרומה של שנה אחרת, מפני שבכך גורמים שממעטין באכילתה של התרומה, שהרי פירות שביעית ודמיהם, מותרים באכילה רק עד זמן הביעור, כאשר לא נותר מאותו המין בשדה, ואילו תרומה מותרת לעולם.

אמרוה לברייתא זו רבנן קמיה [חכמים לפני] רבא [רבה] והסבירו אותה: הא [ברייתא זו] היא שלא כשיטת ר' שמעון שבמשנתנו, דאי [שאם] היא כר' שמעון, האמר [הרי אמר עולה מדבריו במשנתנו] שמביאין קדשים לבית הפסול!

אמר להו [להם] רבה: אפילו תימרו [תאמרו] שהיא כשיטת ר' שמעון במשנתנו, יש לומר כי הני מילי [דברים אלה, שמותר להביא קדשים לבית הפסול] נאמרו רק במקרה דאיעבד [שכבר נעשה דבר], כגון במשנתנו שהתערבו הקדשים זה בזה, ואולם לגרום לכתחילה להבאה לבית הפסול, כגון בקניית פירות תרומה בדמי שביעית, לא מתיר גם ר' שמעון. ושואלים: והאם לכתחילה לא התיר ר' שמעון? איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה