סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

למשמרת ידעיה שהיא קטנה ממנה, ויש בגזל כדי שווה פרוטה לכל כהן, מהו הדין?

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דיהביה [אם תאמר שנתן אותו, את הכסף] למשמרת ידעיה במשמרת ידעיה, בזמן שהם היו במשמרתם — הא אית ביה [הרי יש בו] כסף כדי לשלם כראוי לכל כהן!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דיהביה [שנתן אותו] לידעיה במשמרתו של יהויריב, מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דלאו [שלא] משמרתו של ידעיה הוא, ולא כלום הוא, כלומר, אין זו נחשבת השבה כלל, או דלמא [שמא] כיון שלא חזי ליה [ראוי לו] למשמרת יהויריב מעיקרא [מתחילה] שאינו ראוי להתחלק ביניהם, אם כן למשמרת ידעיה קאי [הוא עומד], שהם יכולים לקבל אותו, ונמצא שקיים בכך השבה. שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ועוד בעי [שאל] רבא: כהנים, מהו שיחלקו ביניהם גזל הגר כנגד גזל הגר, שיסכימו שאחד (או קבוצה) מהם תקבל בשלימות גזל גר אחד, וקבוצה אחרת תקבל בשלימות גזל גר שני?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] ש"אשם" קרייה רחמנא [קראה לו התורה], ולכן מה אשם אין חולקין אשם כנגד אשם, אלא כל הכהנים מתחלקים בבשר הקרבן, ואינם יכולים להסכים ביניהם שכל אחד יאכל קרבן אשם בשלימות, וחבירו יאכל קרבן אשם אחר — אף גזל הגר אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר. או דלמא [שמא] גזל הגר הניתן לכהנים ממונא [ממון] הוא וממונות יכולים הם לחלק ביניהם?!

הדר פשטה [חזר רבא ופתר בעצמו] את הבעיה: "אשם" קרייה רחמנא [קראה לו התורה]. רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה במישרין ולא כשאלה ותשובה] וכך היה אומר, אמר רבא: כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, מאי טעמא [מה הטעם]?"אשם" קרייה רחמנא [קראה לו התורה].

א ועוד בעי [שאל] רבא באותו נושא: כהנים בגזל הגר מהו דינם, האם כיורשין של כסף הגר הוו [הם] נחשבים, או מקבלי מתנות הוו [הם] נחשבים?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה הבדל למעשה יוצא מזה], אם כך או כך דינם? ומשיבים: כגון שגזל מן הגר חמץ שעבר עליו הפסח והוא אסור בהנאה, ואין בו ערך ממוני כלל, וזו השאלה: אי אמרת [אם אומר אתה] כי יורשין הוו [הם], היינו האי דירתי מורית [זהו מה שהם יורשים מוריש] להם הגזלן כאשר נותן להם את החמץ, והם מקבלים את החמץ בעינו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי מקבלי מתנות הוו [הם], מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו [אמרה התורה שיתן להם], והא לא קא יהיב להו מידי [והרי אינו נותן להם דבר], דעפרא בעלמא [שעפר סתם] הוא. ואם כן חייב הגזלן לשלם להם את דמי החמץ כפי שגזלו.

רב זעירא בעי הכי [שאל כך]: אפילו אם תימצי [תרצה] לומר כי מקבלי מתנה הוו [הם], הא [זה], בגזילת חמץ שעבר עליו הפסח לא איבעיא לן [נשאלה לנו] שיוצא בזה ידי חובתו, שהגזילה ההיא היא אותה המתנה שעליה אמר רחמנא דניתיב להו [אמרה התורה שיתן להם].

אלא כי קמבעיא לן [כאשר נשאלה לנו שאלה זו] אם יורשים הם או מקבלי מתנה, הרי זה כגון שנפלו לו לכהן עשר בהמות בגזל הגר, האם מחייבי לאפרושי מינייהו [מחוייבים הם להפריש מהן] מעשר בהמה, או לא?

וצדדי השאלה: האם יורשין הוו [הם], שאמר מר [החכם] במשנה שהיורשים אם קנו בתפיסת הבית, כלומר, כשהירושה כולה של כולם, ולא חילקו אותה ביניהם, ונולדו להם בהמות במשך השנה — חייבין במעשר, או דלמא [שמא] מקבלי מתנות הוו [הם], ותנן [ושנינו במשנה]: הלוקח (קונה) בהמות והניתן לו במתנהפטור ממעשר בהמה, ואם כן, השאלה היא מאי [מה] יהא הדין בענין זה?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו, וכולן ניתנו, כלומר, נאמרו בתורה בלשון שיש בה כלל כאמור: "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר יח, ח), ופרט שנתפרטו רוב מתנות כהונה מאותו פסוק והלאה (במדבר ה ט–יח), וכלל כאמור שם בגוף הענין: "כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם" (במדבר ה יט), וברית מלח כפי שנאמר בהמשך אותו פסוק "ברית מלח עולם היא".

ללמדנו שכל המקיימןכאילו מקיים כלל ופרט וכלל וברית מלח, וכל העובר עליהםכאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח.

ואלו הן עשרים וארבע המתנות: עשר במקדש שנותנים אותן ואוכלים אותן רק במקדש עצמו, וארבע בכל ירושלים, ועשר בגבולים (בכל ערי ארץ ישראל). ומפרטים, עשר במקדש והן: חטאת בהמה, וחטאת העוף, ואשם ודאי, ואשם תלוי, וזבחי שלמי צבור (כבשי שלמים המוקרבים בחג השבועות), ולוג שמן של מצורע, ששמים מקצת ממנו על בהונותיו, ומותר העומר, מה שאין מקריבים על המזבח, ומותר שתי הלחם של שבועות, ולחם הפנים, ושירי מנחות אחר שהקריבו את הקומץ.

וארבע מתנות ניתנו להם בירושלים, ואלו הם: הבכורה (בכור בהמה טהורה), והביכורים, והמורם מן התודה ואיל נזיר אותו חלק שנותנים לכהנים, ועורות קדשים.

ועשרה בגבולין והן: תרומה, ותרומת מעשר שמפריש הלוי מן המעשר הראשון שקיבל, וחלה, וראשית הגז, והמתנות (זרוע, לחיים וקיבה מכל בהמת חולין), ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, ושדה אחוזה, ושדה חרמים, וגזל הגר. עד כאן לשון הברייתא.

ומדייקים: וקא קרי מיהת הריהו קורא על כל פנים] גם לגזל הגר "מתנה", שמע מינה [למד מכאן] שמקבלי מתנות הוו [הם] הכהנים בגזל הגר, ולא יורשים, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה: נתן הגוזל מן הגר את הכסף לאנשי משמר ומת קודם שקרב אשמו — אין יורשיו יכולים להוציא את הכסף מידם. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] שכסף גזילה שמושב לנגזל מכפר מחצה. דאי [שאם] לא מכפר כלל, ורק עם הבאת האשם מתכפר לו, הוה אמינא [הייתי אומר] שבגזל הגר, אם לא קרב אשמו מהדר [מחזיר] הכהן את הכסף ליורשין, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום אדעתא דהכי [על דעת כך] שלא יתכפר לא יהב ליה [נתן לו לכהן], והרי זה כמיקח טעות.

ותוהים: אלא מעתה לפי סברה זו, חטאת שמתו בעליה ואין מקריבים אותה עוד, תיפוק [תצא] לחולין, דאדעתא דהכי [שעל דעת כך] שלא יתכפר בה לא אפרשה [הפריש אותה]! אמרי [אומרים] בתשובה: חטאת שמתו בעליה, הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני אנו למודים בה] שלמיתה אזלא [היא הולכת].

ומקשים: אלא מעתה, אשם שמתו בעליו ליפוק [שייצא] לחולין, ודינו שאינו קרב עוד, דאדעתא דהכי [שעל דעת כן] לא אפרשיה [הפריש אותו]! ומשיבים: אשם נמי [גם כן] הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני אנו למודים בה]: כל שבחטאת מתה, כלומר, כל קרבן שהיה פסול בבעליו או בעבודתו, שבשבילו צריך להמית בהמת חטאת אם היה בה פסול זה, ובכלל זה שמתו בעליו, כגון זה בקרבן אשם שנפל בו פסול כזה — רועה עד שיפול בו מום וייפדה.

ושואלים: אלא מעתה, יבמה שנפלה ליבום לפני מוכה שחין תיפוק [תצא] בלא חליצה, דאדעתא דהכי [שעל דעת כן] שתצטרך להתייבם לאדם כזה לא קדשה עצמה לאחיו שמת! ומשיבים: התם אנן סהדי [שם אנו עדים] כלומר, הכל יודעים,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר