כדי שיתחייבו בשבועה על תביעת תשלומים שהם נתבעים, צריכין שיטענו טענה שיש בה כפירה במקצת והודאה במקצת, ואלו הן ארבעת השומרים: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רמי בר חמא? שומר חנם, בהדיא כתיב ביה [בפירוש נאמר בו] "אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב, ח), משמע שהוא מודה במקצת הטענה. שומר שכר, יליף [לומד] בגזירה שווה "נתינה" "נתינה" משומר חנם, שבשתי הפרשיות נאמר "כי יתן איש אל רעהו" (שם פסוקים ו, ט).

שואל, לומד ממה שנאמר בו: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שם פסוק יג). וי"ו של "וכי" מוסיף על ענין ראשון, לומר שהדינים האמורים קודם בשומר חינם ושומר שכר שייכים גם בשואל, אלא שיש בו גם דינים מיוחדים לו. שוכר, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] ששוכר דינו כשומר שכר — היינו [הריהו] שומר שכר, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שדינו כשומר חנם — היינו [הריהו] כשומר חנם.

א ועוד באותו ענין אמר ר' חייא בר יוסף: שומר חינם הטוען טענת גנב בפקדון, שטוען שנגנב ממנו, והתברר ששיקר — אינו חייב לשלם כפל עד שישלח בו יד, שהעידו עדים שעשה בפקדון מלאכה, או נטל חלק ממנו קודם שנשבע. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שנאמר בפרשה זו של טוען טענת גנב: "ונקרב בעל הבית אל האלהים (בשבועה) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם ז), ובהמשך נאמר: "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו", מכלל הדברים אתה לומד: דאי [שאם] שלח בה יד — מיחייב [מתחייב] בכפל, למימרא [לומר מכאן], שבשלח בה יד עסקינן [אנו עוסקים] לחייבו ולא במקרה אחר.

אמר להו [להם, ללומדי בית המדרש] ר' חייא בר אבא, הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הלכה זו שחייב תשלומי כפל בטוען טענת גנב בפקדון במקרה שעומדת בהמת הפקדון על אבוסה שנו. שלא שלח בה יד אלא הניחה כמות שהיא. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' חייא בר אבא: מהם בדיוק דברי ר' יוחנן, האם דוקא בעומדת על אבוסה קאמר [אמר] שחייב, אבל אם שלח בה יד — קנה אותה לעצמו, על ידי שליחות היד, שנעשה כגזלן עליה, ושבועה לא מהניא ביה [מועילה בו] כלום, ואינו מתחייב כפל בגללה, או דלמא [שמא] אפילו עומדת על אבוסה קאמר [אמר] שחייב כפל אם נשבע, וכל שכן אם שלח בה יד?

אמר ליה [לו]: זו עצמה לא שמעתי, ואיני יכול לענות לך בשם ר' יוחנן מה דעתו, אבל כיוצא בה שמעתי, שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: שומר חינם הטוען טענת אבד ונשבע שאבד, וחזר וטען טענת גנב ונשבע שנגנב, ובאו עדים והעידו ששיקר — פטור מלשלם כפל על טענת הגניבה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — לאו [האם לא] משום שקנה כבר את החפץ לעצמו בשבועה ראשונה, ולכן אין מחשיבים את שבועתו השניה, וממילא אינו מתחייב כפל כטוען טענת גנב? והוא הדין במקרה ששלח בה יד, שקנאה בכך, ושוב אין שבועה מחייבת אותו.

אמר ליה [לו]: לא, מכאן אין הוכחה, שכן אפשר לומר שטעם הדבר הוא לא משום שקנה את החפץ בשבועה הראשונה, אלא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, פטור מלהישבע שוב על אותה תביעה.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] שכך היא דעת ר' יוחנן שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע על טענתו זו, וחזר וטען טענת גניבה על פקדון זה ונשבע על כך, ובאו עדים והעידו ששיקר — פטור, הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה. משמע שזהו הטעם לדבר.

ובענין זה אמר רב ששת להיפך מדברי ר' חייא בר יוסף: הטוען טענת גנב בפקדון, כיון ששלח בו יד — פטור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — הכי קאמר רחמנא [כך אמרה התורה]: "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו... אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו ", לומר כי דין זה הוא דווקא במקרה שלא שלח יד בפקדון, הא [הרי] אם שלח ידו קודם לכן — פטור מכפל.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ששת בשאלה: והלא כל שומר חינם שטוען שנגנב ממנו החפץ שלש שבועות משביעין אותו בית הדין: "שבועה שלא פשעתי (התרשלתי) בה" בשמירתה, ומתוך כך נגנבה, "שבועה שלא שלחתי בה יד", ו"שבועה שאינה ברשותי". מאי לאו [האם אין] דין "שבועה שלא שלחתי בה יד" דומיא [דומה] ל"שבועה שאינה ברשותי", מה בענין "שבועה שאינה ברשותי", כי מיגליא מילתא דאיתיה ברשותיה [כאשר מתגלה הדבר שהפקדון ישנו ברשותו] — חייב, אף "שבועה שלא שלחתי בה יד", כי מיגליא מילתא [כאשר מתגלה הדבר] ששלח בה יד — חייב?

אמר ליה [לו]: לא, אין להוכיח מכאן, שכן אפשר לומר שדין "שבועה שלא שלחתי בה יד" דומיא [דומה] לדין של "שלא פשעתי בה", מה "שבועה שלא פשעתי בה", כי מיגליא מילתא [כאשר מתגלה הדבר] שפשע בה ומשום כך נגנבה — פטור מכפל, אף "שבועה שלא שלחתי בה יד", כי מיגליא מילתא [כאשר מתגלה הדבר] ששלח בה יד — פטור מכפל ואין מכאן ראיה.

ב בעי [שאל] רמי בר חמא: שנינו בברייתא לעיל (בבא קמא סה,ב) שכאשר חייב השומר הטוען טענת גנב כפל, כאשר עדים מעידים שהחפץ בידו, אינו משלם חומש על שבועת השקר שנשבע. ויש לברר את סיבת הפטור מהחומש: האם ממון המחייבו כפל הוא הפוטרו מן החומש, שמשום חיוב הממון בכפל הוא פטור מלשלם חומש, או דלמא [שמא] שבועה המחייבתו כפל היא זו שפוטרתו מן החומש?

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] שבו אתה מוצא שיהיה הבדל מעשי בין שני ההסברים? — כגון שטען טענת גנב ונשבע על כך, וחזר וטען על אותו חפץ טענת אבד שאותו חפץ לא נגנב באותה שעה אלא אבד ונשבע על כך,