הרי זה משלם חומש על חומש על מה שכיחש בשבועה בחומש הזה, שהוא נעשה כגוף הגזילה, וכן הוא הדין אם חזר ונשבע על החומש הזה, עד שיתמעט הקרן אותו דבר שהוא נשבע עליו שיהיה פחות משוה פרוטה.

וכן הדין בפקדון, שנאמר: "או בפקדון או בתשומת יד (הלוואה) או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר" (ויקרא ה כא –כב), בכל אלה אם כיחש ונשבע לשקר הרי זה משלם קרן וחומש וקרבן אשם גזילות, כמפורש בתורה.

א גמרא במשנה נאמר כי הגוזל את חבירו ונשבע לו — יוליכנו אחריו אפילו למדי, ומדייקים: נשבע לו — אין [כן], לא נשבע לו — לא, אינו צריך לילך אחריו כדי להשיב לו את הגזילה וחומשה. ויש לשאול: מני [כדעת מי היא] משנה זו? לא כר' טרפון ולא כר' עקיבא! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שגזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע איזה מהן גזל, וכל אחד מהם אומר "אותי גזל" — מניח גזילה ביניהם ומסתלק, והם יסתדרו ביניהם, אלו דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: לא זו דרך מוציאתו בוודאות מידי עבירה, עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד.

ומעתה נברר: משנתנו מני [כשיטת מי היא]? אי [אם] כדעת ר' טרפון, הרי לשיטתו אף על גב דאישתבע [אף על פי שנשבע] שלא גזל, ועתה מבקש הוא להשיב את הגזילה, בכל זאת אמר: מניח גזילה ביניהם ומסתלק ואינו צריך להוליך את הגזילה לבעליה! אי [אם] כדעת ר' עקיבא, הרי לשיטתו אף על גב [אף על פי] שלא אישתבע [נשבע], אמר: אינו יוצא מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, ונמצא שאין משנתנו המבדילה בין נשבע ללא נשבע כשיטת שניהם.

ומשיבים: לעולם תאמר שמשנתנו כשיטת ר' עקיבא היא, וכי קאמר [וכאשר אומר] ר' עקיבא עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, היכא דאישתבע [במקום שנשבע] הוא דקאמר [שאומר] ולא כאשר לא נשבע, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] בענין הנשבע לשקר על גזילה: "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (שם כד), להדגיש שעליו ליתן ליד הנגזל.

ור' טרפון שאף בזמן שנשבע מתיר, במקרה של ספק, להניח גזילה ולהסתלק, מה הוא אומר? והרי דין תורה הוא! ומשיבים: אף על גב דאישתבע, עבוד רבנן תקנתא [אף על פי שנשבע, עשו חכמים תקנה] בענין זה להקל. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר בר' צדוק אומר: תקנה גדולה התקינו, שאם היתה ההוצאה להחזיר את הגזילה יתירה על הקרן עצמה — משלם קרן וחומש לבית דין, ומביא קרבן אשמו ומתכפר לו, ובמקרה של ספק גם כן יש להקל בדומה לכך.

ושואלים: ור' עקיבא מה אומר הוא על כך? מדוע לא יקל במקרה של ספק? ומשיבים: כי עבוד רבנן תקנתא [כאשר עשו חכמים תקנה] ליתנה לבית הדין — הרי זה היכא דידע למאן גזליה, דקא מהדר ליה ממונא למריה [במקום שיודע ממי גזל, שהוא מחזיר בסופו של דבר את הכסף לבעליו], אבל במקרה שגזל אחד מחמשה דלא ידע למאן גזליה, דלא הדר ממונא למריה [שאינו יודע את מי גזל, שאין הכסף חוזר לבעליו] — לא עבוד רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה זו].

על הנחה זו, שר' טרפון ור' עקיבא חולקים במקרה שגזל ונשבע, ומשנתנו כשיטת ר' עקיבא היא, מתיב [מקשה] רב הונא בר יהודה ממה ששנינו בברייתא אחרת, אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא על שלקח (קנה) חפץ מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח, שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק, שכיוון שלא עבר עבירה אין מחייבים אותו לשלם יותר ממה שנהנה, ואינו צריך לברר ממי קנה. על מה נחלקו? על מי שגזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן גזל, שר' טרפון אומר: מניח דמי גזילה ביניהם ומסתלק, ור' עקיבא אומר: אין לו תקנה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד.

ואי סלקא דעתך דאישתבע [ואם עולה על דעתך לומר שמדובר כאן במקרה שנשבע לשקר], ומשום כך סבור ר' עקיבא שעליו להשיב ליד הנגזל, מה לי לקח מה לי גזל!

ועוד מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: מעשה בחסיד אחד שלקח משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח וישלם לו, ובא לפני ר' טרפון, אמר לו: הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק. בא לפני ר' עקיבא, אמר לו: אין לך תקנה עד שתשלם לכל אחד ואחד. ואי סלקא דעתך דמישתבע [ואם עולה על דעתך שנחלקו במקרה שנשבע לשקר], חסיד מי מישתבע בשיקרא [האם הוא נשבע לשקר]?

וכי תימא, דמישתבע והדר הוי [ואם תאמר שמדובר כאן באדם שנשבע וחזר אחר כך ונהיה] חסיד. והא [והרי] כל היכא דאמרינן [מקום שאנו אומרים] "מעשה בחסיד אחד", הרי זה או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר' אילעאי, ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בר' אילעאי הלא חסידים דמעיקרא הוו [מתחילה היו], שלא היה זמן שלא היו מדקדקים במצוות!

אלא לעולם נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא במקרה של גזילה בלא שבועת שקר, ואף במקרה זה סבור ר' עקיבא שצריך להשיב ליד הנגזל. ומשנתנו, ממנה משמע שרק במקרה שנשבע הדין כן — כשיטת ר' טרפון היא, וצריך לומר שמודה ר' טרפון היכא דאישתבע [במקום שנשבע] שאז צריך להחזיר לאותו אדם עצמו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] בגוזל ונשבע על כך לשקר: "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו". ור' עקיבא דאמר [שאומר] אף על גב [אף על פי] שלא מישתבע [נשבע] עליו להשיב ליד הנגזל, למרות שבכתוב מדובר דווקא על נשבע לשקר — הרי זה משום שהוא קניס [קונס] את העבריין.

ושואלים: ולדעת ר' טרפון, מכדי היכא דמישתבע [הואיל ובמקום שנשבע] לא סגיא [די לו] שאינו מתכפר במקרה שלא הודה, ואם כן ברור שהוא מחזיר מחמת תשובה והודאה, ואם כן מאי איריא [מה שייך, למה דווקא] נאמר במשנתנו "ונשבע"? אפילו בלא שבועה נמי [גם כן] יהא חייב להחזיר לשם כפרתו! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מודה ר' טרפון, באומר לשנים "גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם" — נותן לזה מנה ולזה מנה,