כדי ליקח (לקנות) לו בהן חטין ויהא השליח כעין שותף בעיסקה זו תמורת טירחתו — ולקח מהם שעורין, או שנתן לו מעות כדי לקנות בהן שעורין — ולקח מהם חטין, במקרה זה תניא חדא [שנויה ברייתא אחת]: אם פחתו, כלומר, אם נגרם הפסד כתוצאה מהשינוי במה שנקנה שלא כדין — פחתו לו, לשליח, ואם הותירו, שנגרם רווח כתוצאה מהשינוי שעשה השליח — הותירו לו, שבשינוי ששינה מרצון המשלח הריהו כאילו ביטל את שליחותו ולקח שלא כדין את הכסף לעצמו, ומה שעשה — לעצמו עשה. ותני חדא [ושנויה ברייתא אחת אחרת]: אם פחתו — פחתו לו, ואם הותירו — הותירו לאמצע, ששניהם חולקים בכך, והרי כאן סתירה בין הברייתות.

אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], כלומר, אין כאן סתירה, הא [זו] — כדעת ר' מאיר, והא [וזו] — כדעת ר' יהודה.

ומפרטים: הא [זו] הברייתא הראשונה שבכל מקרה נזקף השינוי לשליח היא כשיטת ר' מאיר דאמר [שאומר] במשנתנו שינוי מדעת בעל הבית קונה, אף לאומן, כגון שצבע צמר בצבע שונה מרצון בעל הבית וצריך להשיב לו דמי צמרו, ולכן אף השליח ששינה מדעת משלחו קנה את הדבר לעצמו, והא [וזו] הברייתא השניה היא כדעת ר' יהודה דאמר [שאומר] שינוי אינו קונה ומה שקנה השליח בשינוי נקנה למשלח, אלא שמכל מקום אם נגרם הפסד בגלל עיסקה זו, שנעשתה שלא כדעת המשלח — ישא השליח בהפסדים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אלעזר: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' מאיר ששינוי מהוראת הבעלים קונה לאומן — אלא במידי דחזי ליה לגופיה [בדבר שראוי לו למשלח עצמו] לשימושו, כגון לצבוע צמר ללובשו, או לעשות כסא לשבת עליו, שלא נזקק אלא לדבר שביקש. אבל דבר שלוקח לשם סחורה — לא אמר, שהרי בסחורה אין המשלח מעוניין בסחורה מסויימת אלא ברווח שיש בעיסקה, ואם יש רווח בדבר אף שנעשה שינוי מרצון המשלח — יסבור גם ר' מאיר שיש לבעל הכסף חלק בו!

אלא אמר ר' אלעזר, יש לדחות הסבר זה ולומר הסבר אחר: הא והא [זו וזו], שתי הברייתות, כשיטת ר' מאיר, ולא קשיא [ואין זה קשה], כאן בברייתא הראשונה ששנינו שהשינוי קונה לשליח, מדובר שנתן לו מעות לקנות חטים (או שעורים) לאכילה ולצורך עצמו, כאן, בברייתא השניה שעולה ממנה שאין השליח קונה בשינוי מדובר שנתן לו מעות כדי לקנות לו חטים לסחורה.

ומסופר: מחכו עלה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל] למה שאמר ר' יוחנן אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, ששינוי מדעת המשלח אינו קונה לשליח, ומה שקנה השליח נקנה אף למשלח למחצית הרווח, במקרה ששינה השליח משעורים לחיטים: וכי מי הודיעו לבעל חטין (המוכר) שיקנה חטין לבעל מעות, שהרי בעל החיטים לא ידע שנותן המעות אינו בעל המעות, וכיצד הוא יודע ויכול להתכוון להקנות את המיקח לבעל המעות הראשון וכיון שלא התכוון להקנות לבעל המעות — כיצד הוא זוכה במחצית הרווח?! מתקיף לה [מקשה על כך], על תמיהה זו שבארץ ישראל רב שמואל בר ססרטי: אי הכי [אם כך] אפילו אם שלחו לקנות חטין וקנה חטין נמי [גם כן] לא יזכה ברווח, שהרי גם כאן אפשר לומר: מי אמר לבעל החיטים שיקנה את החיטים לבעל המעות!

אמר ר' אבהו: שאני [שונה] מקרה של חטין וחטין, דשליחותיה קא עביד [שאת שליחותו של משלחו, השליח עושה] וכי [וכמו] בעל הבית דמי [הוא נחשב].

תדע שכן הוא, ששליח שמקיים את שליחותו הוא נחשב כבעל הבית, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אחד המקדיש את כל נכסיו, ואחד המעריך את עצמו (שנודר שהוא נותן את ערכו למקדש, כמבואר בויקרא פרק כז), אין לו לגזבר ההקדש שגובה ממנו לגבות לא בכסות אשתו של המקדיש או המעריך, ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן (עבורם), ולא בסנדלים חדשים שלקחן (קנה אותם) לשמן.

ויש לשאול גם כאן: ואמאי [ומדוע] יהיה הדין כך? לימא הכא נמי [נאמר כאן גם כן]: מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה ולא לבעל, והרי את מעותיו קיבל מהבעל ולא מהאשה והבנים? אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שבכל מקום שנשלח אדם ואינו משנה מרצון משלחו דשליחותיה קא עביד [שאת שליחותו של המשלח הוא עושה], וכיד אשתו דמי [נחשב] הבעל, וכיון שהתכוון הבעל לקנות הצבע עבור אשתו — נקנה לה בשליחותו? הכא [כאן] בנשלח לקנות חיטים וקנה חיטים נמי שליחותיה קא עביד [גם כן שליחותו של המשלח הוא עושה] וכיד בעל הבית דמי [הוא נחשב].

אמר ר' אבא: לא, מדינו של מקדיש ומעריך אין להוכיח, שכן אפשר לומר שכל המקדיש נכסיו, מתחילה אין דעתו על כסות אשתו ובניו, ומכיון שכך מעיקרם לא נכנסו לכלל הקדש.

מתקיף לה [מקשה על כך, על סברה זו] ר' זירא: וכי דעתו של אדם על תפיליו להקדיש אותם? ובכל זאת תנן [שנינו במשנה]: המקדיש נכסיו — מעלין (מעריכים) לו גם את התפילין שלו בתוך מה שגובים ממנו! אמר ליה [לו] אביי: אין [כן], דעתו של אדם על תפילין להקדישן עם שאר נכסיו, ומדוע? המקדיש נכסיו סבר [סבור]: מצוה קא עבידנא [אני עושה] ולכן הוא כולל בכך גם את התפילין שלו, שגם הם ענין של מצוה. ואולם אין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו — משום איבה, שחושש שתהיה איבה בינו ובינם, ומשום כך מתחילה אינו מקדיש את בגדיהם ואת סנדליהם החדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: והלא אף חייבי ערכין שנו כאן, ותנן [ושנינו במשנה]: חייבי ערכין ממשכנין אותן בעל כורחם, עד שישלמו מה שנדרו.

ויש לשאול: וכי דעתו של אדם בשעה שהוא מעריך את עצמו אף על עצמו למשכנו?! ומכאן מוכח שאין מתחשבים בנימוק שלא היתה דעתו של אדם להקדש זה.

אלא אמר ר' אבא, כך יש לומר: כל המקדיש נכסיו — נעשה כמי שהקנה להן לאשתו ובניו כסות אשתו ובניו מעיקרא [מתחילה, קודם לכן] ולכן הם אינם בכלל ההקדש.

ובענין זה של שיטת בני ארץ ישראל שהקונה עבור חבירו — אין חבירו קונה, מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח (הקונה) שדה בשם (לצורך) חבירו — אין כופין אותו למכור. ואם אמר לו בזמן הקניה "על מנת" — כופין אותו למכור.

ושואלים: מאי קאמר? [מה נאמר פה, מה משמעות הדברים]? אמר רב ששת, הכי קאמר [כך אמר]: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא [ראש הגולה], שהוא אומר למוכר שהוא קונה עבור ראש הגולה, או בשמו של אדם תקיף אחר — אין כופין אותו אנשי ריש גלותא [ראש הגולה] למכור לקונה זה, כלומר, לחזור ולכתוב שטר ולהעביר על שמו של הקונה את השדה. ואם אמר הקונה למוכר בשעה שקנה ממנו את השדה "על מנת" שהתנה את הקניה בכך שראש הגולה ירשום על שמו את השדה — כופין את ריש גלותא [ראש הגולה] למכור את השדה, כלומר, לכתוב שטר על שם הקונה האמיתי. ודנים בברייתא זו לפי הפירוש שנתן לה רב ששת.

אמר מר [החכם]: הלוקח שדה בשם ריש גלותא — אין כופין אותו ריש גלותא [ראש הגולה] למכור, ומדייקים: מכלל דמקנא קניא ליה [מכאן שהיא, השדה קנויה לו], למרות שקנה בשמו של ראש הגולה. אם כן, לימא פליגא דבני מערבא [האם נאמר שחולקת שיטה זו על בני ארץ ישראל] דאמרי [שאומרים]: וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית, ואף כאן, מי הודיעו לבעל השדה שהוא קונה לעצמו?

ודוחים: אי [אם] משום הא [כך] הרי זה לא קשיא [אינו קשה], שכן יש לפרש דבר זה כגון דאודעיה [שהודיעו] לבעל שדה, ואודעינהו לסהדי [והודיע לעדים] שבאמת הוא קונה לשם עצמו.

אלא דבר אחר בפירוש זה קשה: אימא סיפא [אמור את סופה של אותה הלכה]: "על מנת" — כופין אותו ריש גלותא [ראש הגולה] למכור, ויש לשאול: אמאי [מדוע] כופים אותו? ולימא ריש גלותא [ושיאמר ראש הגולה]: לא יקרייכו בעינא [את כבודכם אני רוצה], ולא זילותייכו בעינא [את זלזולכם אני רוצה], שאתם משתמשים בשמי לכבוד, ומצד שני, מזלזלים בי אחר כך ומכריחים אותי להעשות כמוכר שדות.

אלא אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר] כך יש לפרש את הברייתא: הלוקח שדה וכותב את השטר בשם חבירו, שהוא ריש גלותא [ראש הגולה] —