רבא אמר הסבר אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ודכולי עלמא [ולדעת הכל] המקדש במלוה אינה מקודשת, ודכולי עלמא [ולדעת הכל] אין אומן קונה בשבח כלי.

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהוסיף לה נופך (אבן קטנה לקישוט) משלו, ר' מאיר סבר [סבור]: מלוה ופרוטה, שאם האיש המקדש מוותר לאשה על מלווה בסכום גדול ובנוסף לכך נותן לה בקידושיה דבר קטן דעתה של האשה להתקדש בפרוטה, ומשום כך הריהי מתקדשת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה ופרוטה — דעתה על המלוה, ואת הפרוטה אינה מחשיבה, ומשום כך אינה מתקדשת, שאין מקדשים במלווה.

ונחלקו ר' מאיר וחכמים בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי בשכר שעשיתי עמך", כלומר, בשכר עבודה שעשה עבורה ולא שילמה לו עדיין אותו — אינה מקודשת, שאין זה אלא כמקדש במלווה, אבל אם אמר לה "הרי את מקודשת לי בשכר עבודה שאעשה עמך" — הריהי מקודשת. ר' נתן אומר: אם אמר "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת, וכל שכן אם אמר "בשכר שעשיתי עמך".

ור' יהודה הנשיא אומר, באמת אמרו, כך ההלכה: בין אם אמר "בשכר שעשיתי עמך" ובין אם אמר "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת, ואולם אם הוסיף לה נופך משלו — הריהי מקודשת.

ומבארים: מאי איכא [מה יש] מה ההבדל בהלכה בין שיטת התנא קמא לשיטת ר' נתן — איכא בינייהו [יש ביניהם] המחלוקת בענין שכירות, האם חיוב תשלום שכירות שעל השוכר חל בכל רגע ורגע ("מתחילה ועד סוף") שנעשה מלווה, או שהחיוב חל בגמר העבודה על כל הסכום כולו ("אינה אלא לבסוף"). בין שיטת ר' נתן לשיטת ר' יהודה הנשיא — איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת לגבי מלוה ופרוטה, שלדעת ר' נתן דעתה על המלווה, ולכן אינה מקודשת בתוספת הנופך. ולדעת ר' יהודה דעתה על הפרוטה — ומתקדשת.

א ושבים לדון בעיקר דין משנתנו באומנים שקלקלו. אמר שמואל: טבח (שוחט) אומן (בעל מקצוע) שקלקל בשחיטה והתנבלה הבהמה — חייב לשלם לבעל הבהמה, מדוע? מזיק הוא, פושע (רשלן) הוא, נעשה כאומר לו "שחוט לי מכאן" ושחט לו מכאן, במקום אחר, שלא כדברי בעל הבהמה.

ושואלים: למה ליה למימר [לו לומר] בלשון זו "מזיק הוא, פושע הוא"? ומסבירים: אי אמר [אם היה אומר] רק "מזיק הוא", הוה אמינא [הייתי אומר] שהשתמש בביטוי זה דווקא משום הני מילי היכא דקא עביד [דברים אלה אמורים במקום שהוא עושה] שחיטה זו בשכר, שאחריותו לחפץ מחשיבה אותו כמזיק, וחייב אף באופן כזה של שגגה, אבל היכא דקא עביד [במקום שהוא עושה] שחיטה זו בחנם — לא, ואף שהזיק — הרי היה זה באונס, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שפושע הוא, ועל רשלנות חייב גם אם אינו מקבל שכר על כך, כדין שומר חינם.

איתיביה [הקשה לו] רב חמא בר גוריא לשמואל: הנותן בהמה לטבח וניבלה, אם היה זה שוחט אומן — פטור, ואם היה זה הדיוט — חייב. ואם נותן לו שכר על שחיטתו, בין אם היה הדיוט בין אם היה שוחט אומן — חייב, ואם כן שוחט אומן שעשה בחינם — פטור! אמר ליה [לו]: לעכר [שיתעכר] מוחך שאתה שואל דברי שטות!

אתא ההוא מרבנן קא מותיב ליה [בא אחד מהחכמים והקשה לו] אותה קושיה, אמר ליה [לו]: השתא שקלת מאי דשקל [עכשיו תקבל ממני מה שיקבל] חברך, שהרי קאמינא לכו אנא [אני אומר לכם] כפי שיטת ר' מאיר, וקאמריתו [ואתם אומרים] לי כקושיה על דברי את שיטת רבנן [חכמים], אמאי [מדוע] לא דייקת מילי [בדברי]? שאני אומר: מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן. מאן אית ליה האי סברא [מי יש לו סברה זו]? — ר' מאיר, דאמר [שאומר]: מבעי ליה למירמי אנפשיה [צריך הוא להטיל על עצמו] את החובה לעשות את הדברים כראוי, ואם לא עשה כראוי — חייב בתוצאות הנזק שנגרם.

ושואלים: הי [לאיזה] מדברי ר' מאיר מתייחס שמואל? אילימא הא [אם תאמר זו] שאמר ר' מאיר (קל"ן סימן),

דתנן [שכן שנינו במשנה]: שור שקשרו בעליו במוסירה (רצועה) ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק, בין אם היה זה שור תם בין אם היה שור מועד — חייב, אלו דברי ר' מאיר, ומשמע שלגבי שור מועד צריך היה להשגיח היטב, וכיון שלא עשה זאת — חייב.

ואולם התם [שם] כפי שהסברנו במקומו בקראי פליגי [בכתובים הם חלוקים] הדעות השונות, ור' מאיר בכללם, ולא בסברה שבדבר!

אלא הא [זו] שאמר ר' מאיר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נתן לצבע לצבוע לו צמר בצבע אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום — ר' מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו. אולם מכאן אין להוכיח ששיטת ר' מאיר שאדם חייב לעשות דברים כראוי, ואם עשה כן — חייב לשלם. ואולם התם [שם] בידים קלאו מיניה [שרף אותו ממנו], שעשה בפועל מעשה של קלקול!

אלא הא [זו] שאמר ר' מאיר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נשברה כדו של אדם ולא סילקה מן הדרך, נפלה גמלו ולא העמידה — ר' מאיר אומר: חייב בנזקן, וחכמים אומרים: פטור מדיני אדם אף על פי שחייב בדיני שמים, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שבשאלה האם נתקל פושע הוא פליגי [חלוקים הם], ומכאן רואים שאף הנתקל נחשב פושע לדעת ר' מאיר, שמוטל היה עליו לשים לב למה שעושה, וכיון שאירע נזק — הרי הוא חייב.

לאחר שדנו בדעת שמואל בענין טבח אומן, דנים בדעת ר' יוחנן באותו נושא, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: טבח אומן שקלקל — חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי, שאין אומרים שהיה זה אונס, אלא אשמתו היא. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: עובדא הוה [מעשה היה] בשוחט שקלקל בשחיטתו ונתבע לדין קמיה [לפני] ר' יוחנן בכנישתא [בבית הכנסת] של היישוב מעון, ואמר ליה [לו] לשוחט: זיל אייתי [לך הבא] ראיה דממחית [שאתה מומחה] לשחוט תרנגולים ואפטרך מתשלום!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במעשה זה שהבאנו היה זה כששחט בחנם, ולכן אם מומחה הוא — הריהו פטור, כאן בשכר — חייב. כי הא [כמו זו] שאמר ר' זירא: הרוצה שיתחייב לו טבח אם יקלקל בשחיטתו — יקדים לו דינר, ואז, כיון שהוא עושה בשכר — חייב.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: המוליך חטים לטחון, ולא לתתן (הרטיבן) הטוחן לפני הטחינה כפי שהיה צריך לעשות כדי שתעלה הטחינה יפה, וכתוצאה מכך עשאן סובין או מורסן, או נתן קמח לנחתום (אופה) ועשאו פת ניפולין, שהיא פת שלא נאפתה כל צורכה, או נתן בהמה לטבח וניבלה (עשה אותה נבילה) בשחיטתו — חייב, מפני שהוא כנושא שכר, משמע שאפילו אם בחינם עשה דינו כמקבל שכר וחייב! ומתקנים, אימא [אמור]: מפני שהוא נושא שכר. אבל העושה בחינם — פטור, אם היה מומחה.

מסופר: ההוא מגרומתא [בהמה מוגרמת אחת], שנשחטה שלא במקום הראוי, דאתאי לקמיה [שהובאה לפני] רב, טרפיה [הטריף אותה], ופטריה [ופטרו], את הטבח מלשלומי דמי [מלשלם את מחירה]. פגעו (פגשו) ביה [בו, אותו] רב כהנא ורב אסי בההוא גברא [באותו אדם] בעל הבהמה, אמרו ליה [לו]: עביד [עשה] בך רב תרתי [שני דברים].

ושואלים: מאי תרתי [מהם שתים אלה]? אילימא תרתי לגריעותא [אם תאמר שעשה שתים להרע], האחת — דאיבעי ליה לאכשורי [שהיה צריך להכשיר] את הבהמה כדעת ר' יוסי בר' יהודה המכשיר מוגרמת שכזו, ואילו רב טרפה כרבנן [הטריף אותה כדעת חכמים] החולקים על ר' יוסי בר' יהודה ומטריפים מוגרמת שכזו. ואי נמי כרבנן [ואם גם כן פסק כחכמים], דאיבעי ליה חיובא לטבחא [שהיה צריך לחייב את הטבח], ומי שרי למימר כי האי גונא [והאם מותר לומר כגון זה] שאמרו לו רב כהנא ורב אסי לאותו אדם?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לכשיצא הדיין מבית הדין, לא יאמר לנידון: אני הייתי מזכה וחבירי היו מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי, ועל זה שעושה כך נאמר: "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי יא, יג)!

אלא הכוונה היא שאמרו לו תרתי למעליותא [שני דברים לטובה עשה לך], האחד — במה שהטריף את הבהמה, שלא אוכלך [האכילך] ספק איסורא [איסור], והשני — בזה שפטר את הטבח מלשלם לך ומנעך מספק גזילה, שממון הטבח יהא בידיך, ואולי הוא פטור, שאין הבהמה טריפה.

ועוד בעניינים אלו של אומן שקלקל, איתמר [נאמר]: המראה דינר לשולחני (חלפן כספים) והשולחני אמר לו שהדינר כשר, ונמצא שהיה הדינר רע וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד. תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אם היה שולחני אומן — פטור, אם היה הדיוט — חייב. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בין אם היה אומן בין אם היה הדיוט — חייב!

אמר רב פפא: כי תניא [כאשר שנויה ברייתא] שאומן פטור — הרי זה כגון השולחנים דנכו ואיסור, שלא צריכי למיגמר [צריכים ללמוד] כלל, שהם מומחים גדולים. ושואלים: אלא במאי [במה] טעו? ומשיבים: טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא [טעו בטביעה חדשה, שבאותה שעה יצאה מתחת המטבעה], ומשום כך לא ידעו מה טיבה.

מסופר: ההיא איתתא דאחזיא דינרא [אשה אחת שהראתה דינר] לר' חייא לשאול מה טיבו, אמר לה: מעליא [מעולה] הוא. למחר אתאי לקמיה [באה לפניו] ואמרה ליה [לו]: אחזיתיה [הראיתיו] ואמרו לי דינר בישא [רע] הוא, ולא קא נפיק [יוצא] לי, כלומר, אין אנשים רוצים לקחת אותו. אמר ליה [לו] ר' חייא לרב: זיל חלפיה ניהלה [לך החלף אותו לה], וכתוב על פנקסי: "דין עסק ביש" ["זהו עסק רע"], כלומר, שזהו הפסד שלא היה מן הראוי לעשות אותו.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דנכו ואיסור דפטירי [שהם פטורים]? — משום שלא צריכי למיגמר [צריכים ללמוד] ובקיאים היטב? ר' חייא נמי לאו למיגמר קא בעי [גם כן לא היה צריך ללמוד] שבוודאי היה מומחה בדבר! ומשיבים: ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד [שעשה], שבאמת לא היה צריך להחזיר לה, אלא נהג לפנים משורת הדין ונתן לה. כדתני [כפי ששנה] רב יוסף על הכתוב: "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח, כ), שכך פירשו: "והודעת להם" — זה