א משנה הגוזל עצים ועשאן כלים, או גזל גיזות צמר ועשאן בגדים — משלם לנגזל כפי שהיה הדבר הנגזל שווה בשעת הגזלה ואינו צריך להחזיר לבעלים את הכלים או את הבגדים שעשה מגזילתו, שכן על ידי השינוי שעשה בהם קנאם.

אם גזל פרה מעוברת וילדה ברשותו, או גזל רחל (כבשה) טעונה צמר וגזזה — משלם דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל העומדת ליגזז, כלומר, את שוויין בשעת הגזילה,

אבל את הוולד והגיזה הוא משאיר אצלו. אם גזל פרה ונתעברה הפרה אצלו וילדה, או שגזל רחל ונטענה אצלו בצמר וגזזה — משלם ערך הפרה או הכבשה כשעת הגזלה. זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה.

ב גמרא אמרי [אומרים]: מן המשנה ניתן לדייק ולומר כי דווקא עצים ועשאן כלים — אין [כן] קונה אותם הגזלן בשינוי, אבל אם שיפן (שייף והקציע) אותם בלבד — לא, אין זה נקרא שינוי. וכן צמר ועשאן בגדים — אין [כן] הרי זה שינוי וקונה, אבל אם רק ליבנן (רחץ אותן היטב) — לא.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: גזל עצים ושיפן, אבנים וסיתתן, צמר וליבנן, פשתן ונקהו — משלם כשעת הגזלה!

אמר אביי: אין זו סתירה, שכן התנא דידן [שלנו, במשנתנו] קתני [שונה] סוג כזה של שינוי שנחשב כשינוי רק דרבנן [מדברי סופרים] ואיזהו? — שינוי דהדרא [שהוא חוזר], שאפשר להחזיר את הדבר הגזול למצב שהיה בו קודם, ושנינו במשנתנו ששינוי כזה קונה, וכל שכן שינוי דאורייתא [שמן התורה], שהוא שינוי שאינו חוזר, מקנה לגזלן את החפץ, ואת המקרה המוזכר במשנה

עצים ועשאן כלים יש לפרש שמדובר כאן בעצים משופין שגזל, ומאי נינהו [ומה הם]? — נסרים (קרשים) שחיברם ועשה מהם כלי (כגון ארון) ששינוי דהדר לברייתא [שחוזר לברייתו] הוא, דאי בעי משליף להו [שאם הוא רוצה הוא יכול הוא בכל עת לשלוף, לפרק, אותם] ולהחזירם למצבם הקודם, וכן צמר ועשאן בגדים מדובר פה בצמר שהיה כבר טווי, ששינוי דהדר לברייתא [שחוזר לברייתו] הוא, דאי בעי סתר ליה [שאם הוא רוצה הריהו סותר, פורם, אותו את הבגד] ומחזיר אותו להיות חוטים, והרי זה שינוי מדברי חכמים שקונה, וכל שכן שינוי דאורייתא [שמן התורה] שינוי שאינו חוזר, שוודאי נקנה גוף החפץ לגזלן.

ואילו התנא ברא [החיצון] בברייתא, שינוי דאורייתא קתני [שמן התורה שונה], ושינוי דרבנן [שמדברי סופרים] לא קתני [שונה], ויש לומר שלשיטתו אינו מקנה את החפץ לגזלן.

רב אשי אמר תירוץ אחר: התנא דידן נמי [שלנו גם כן] שינוי דאורייתא קתני [שמן התורה שונה], כי עצים ועשאן כלים הנזכרים במשנתנו מדובר פה בבוכאני [עלי] של מכתשת, דהיינו [שזהו] שיפן, שעל ידי השיפוי (חיתוך וקיצוע) יוצר כלי, ואינו חוזר לברייתו. צמר ועשאן בגדים כוונתו שעשאו נמטי [לבד], דהיינו [שזהו] שינוי שלא הדר [חוזר].

ולגופו של הענין שהוזכר בברייתא שואלים: וליבון מי הוי [האם הוא נחשב] לשינוי, שאם גזל צמר וליבנו משלם כשעת הגזילה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בדיני ראשית הגז, שצריך לתת לכהן חלק מן הגיזה כמות שהוא: לא הספיק הבעלים של הכבשים ליתנו לו לכהן עד שצבעו — פטור, לפי שנשתנה מברייתו. אבל אם לבנו ולא צבעו — חייב, משמע שהליבון אינו נחשב לשינוי!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו הברייתא] כשיטת ר' שמעון, הא רבנן [זו, המשנה, כשיטת חכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדיני ראשית הגז: גזזו, טוואו וארגו — אין מצטרף לשיעור שחל עליו חיוב הפרשת ראשית הגז. שאין ראשית הגז אלא מצמר כברייתו בלבד, ואם עשה בחלק מן הצמר שינוי, אינו חייב בראשית הגז, ואינו מצטרף עם הצמר האחר לכדי שיעור. ואם לבנו — ר' שמעון אומר: אין מצטרף, משום שלדעתו שינוי הוא זה, והוא כדברי הברייתא לענין גזילה שיקנה בשינוי. וחכמים אומרים: מצטרף, שלדעתם אין זה נחשב שינוי, וכדברי המשנה בענין ראשית הגז.

רבא אמר תירוץ אחר: הא והא [זו וזו] כשיטת ר' שמעון, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא דנפציה נפוצי [זה, במשנה, מדובר באופן שרק ניפץ אותו], כלומר, הפריד בידיו את הצמר לפני הליבון, ואין הליבון נחשב שינוי, הא דסרקיה סרוקי [זה, בברייתא, מדובר שסירק אותו] קודם, ולכן מחשיב את הליבון כשינוי של ממש.

ר' חייא בר אבין אמר תירוץ אחר: הא דחווריה חוורי [זה, במשנה, מדובר באופן שהלבין אותו] בלבד, שאינו נחשב לשינוי, הא דכבריה כברויי [זה, בברייתא, מדובר באופן שליבן אותו בגופרית] שהוא שינוי שאינו חוזר.

ובכל אופן נמצא שלדעת ר' שמעון ליבון הריהו שינוי, ותוהים: השתא [עכשיו] יש לומר הרי אתה אומר שצבע לשיטת ר' שמעון לא הוי [אין הוא נחשב] שינוי, וכי ליבון הוי [הוא נחשב] שינוי? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גזז ראשון ראשון, כלומר, בזה אחר זה מן הכבשים וצבעו, ראשון ראשון וטוואו, ראשון ראשון וארגו — אין מצטרף לשיעור צמר עליו חל חיוב הפרשת ראשית הגז, ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: אם צבעו — מצטרף. משמע שאפילו צביעה אינה נחשבת בעיניו כשינוי!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] מה ששנינו קודם שליבון אינו מצטרף היא שיטת רבנן אליבא [חכמים על פי שיטתו] של ר' שמעון, הא [וזו] שיטת ר' שמעון בן יהודה אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון, שצבעו מצטרף, וכל שכן ליבנו. והם חלוקים בדבר שיטתו.

רבא אמר: לעולם תפרש שלא פליגי רבנן עליה [חולקים חכמים עליו], על ר' שמעון בן יהודה, שכולם סבורים שליבון הריהו שינוי לדעת ר' שמעון, ושאני [ושונה] צבע שאינו נחשב שינוי, הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון (סבון), וכיון שכך הרי זה כשינוי החוזר לברייתו. וכי קתני התם [ומה שהוא שונה שם] לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו — פטור, ואוקימנא [והעמדנו דבר זה] כדברי הכל, הרי זה לא בצבע סתם אלא בצבע הקרוי קלא אילן שלא עבר [עובר] על ידי סבון.

ג אמר אביי: ר' שמעון בן יהודה ובית שמאי ור' אליעזר בן יעקב ור' שמעון בן אלעזר ור' ישמעאל, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם]: שינוי במקומו עומד, כלומר, אין דבר יוצא מרשות בעליו הראשונים ומדינו הראשון אף על פי שנעשה בו שינוי. וזהו פירוט השיטות: ר' שמעון בן יהודה, הא דאמרן [זה שאמרנו] עתה בשמו לשיטת ר' שמעון שצביעה אינה נחשבת לשינוי.

בית שמאי מאי [מה] היא שיטתם? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נתן לה לזונה חטין באתננה ועשאן (ועשתה אותן) סולת, או נתן לה זיתים — ועשאן שמן, ענבים — ועשאן יין והקדישתם, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אסור להקריבם על המזבח, כמנחה וכנסכים, משום אתנן זונה, שנאמר בתורה: "לא תביא אתנן זונה... בית ה' אלהיך" (דברים כג, יט). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שמותר. ואמר רב יוסף, תני [שנה] החכם גוריון